"מאמי", הוא אומר לי בעודו נרגע במזגן אחרי טיפוס של שלוש קומות ללא מעלית בלב תל אביב המהבילה של חודש יוני, "מספיק, די. אני מת עלייך, אבל אני לא סובל את העיר הזאת. אני לא יכול לחפש חניה שלוש שעות בכל פעם שאני בא אלייך ובסוף להתפשר, להיכנס לחניון ולשלם מחיר מופקע בבוקר. החוזה שלך נגמר בקרוב ואנחנו עוברים לגור יחד בדירה של ההורים שלי בפתח תקווה". אני מביטה על פניו היפים ומבינה שהוא מתכוון לזה בשיא הרצינות; עצביו מרוטים מהחום, מהנהיגה בעיר הצפופה, מחיפוש החנייה ולבסוף - מהעלייה במדרגות. האמת? אי אפשר לומר שאני לא מבינה אותו; אחרי רומן של בערך שש שנים עם תל אביב, כזה שהתבסס על יחסי אהבה-שנאה, גם לי כבר די נמאס. נכון שבסיבוב הנוכחי לקח לי המון זמן למצוא את החדר המעולה שלי ברחוב קטן ושקט ליד הבימה, אבל וואלה, העיר הזו כבר מעייפת אותי ונמאס לי: נמאס לי מהיפסטרים שהולכים ברחוב בתלבושות מטופשות ומבט מתנשא; נמאס לי מבחורות יפהפיות וקוקטיות שרוכבות על אופני העאלק-וינטג' שלהן לבושות בשמלות עאלק-וינטג'יות עם מבט של "אל תדברו איתי"; נמאס לי מדושים מנופחים מחשיבות עצמית שאוכלים את אותן בחורות במבטיהם עת אלו חולפות על פניהן בשדרה בדיווש חינני.
עוד בערוץ הנשים:
- מה קורה כשגברים מגלים בחורה שמנה בדייט?
- שבורת לב? אנחנו יודעים מה יקל עלייך
- מה לעשות אם הוא לא מתקשר אחרי הדייט?
נמאס לי מהסנטר ביום שישי, נמאס לי מיושבי בתי הקפה. נמאס לי מהולכי רגל שהולכים על שבילי אופניים ולא זזים גם כשמצלצלים להם חמש פעמים; נמאס לי מאלה שקונים כלבים גזעיים, קטנים ומטופשים – רק כדי שיוכלו ללכת עם "הכלב הנכון" בשדרה; נמאס לי מהפיח, מהשוק, ממירי אלוני בכניסה לשוק, מחנויות הפופ-אפ; מהנהגים המעצבנים שלא טורחים לעצור מול מעברי חצייה ושאורבים לחנייה כל העת, מהפוזה, מהקצב, מהאוטובוסים, מהצפירות, מיוקר המחייה, מהצורך להסתכל כל הזמן בחצי מבט על המדרכה כדי לוודא שלא דורכים על קקי של כלב (קטן, מעוצב ו"נכון" כמובן). נמאס לי מהאספרסו, מה"הפוך-חלש-על-מים-וחלב-דל"; מהצ'ייסרים, מהפאבים, מהערסים על רוטשילד ביום שישי בערב ומהיפים והנכונים של העיר בפאבים של דיזינגוף באותו יום ממש; מהבוהמה, מהברנז'ה, מהיאפים, מהיאקים, מהסחים ומכולם. ותכלס? הכי הכי נמאס לי לשלם שכר דירה מופקע שבגללו אני סוגרת את החודש בקושי, עם הלשון בחוץ – במקרה הטוב – ועם טלפון מאינה מהבנק בשמונה בבוקר במקרה הרע.
"טוב", אני אומרת לו, אחרי שהרצתי את כל המונולוג הנ"ל בזריזות בראש, "יאללה. גם ככה אני מוכרחה לסגור את המינוס. לחיות בלי שכר דירה על הראש יוריד לי אבן ענקית מהלב ויאפשר לנו להתחיל את החיים בנחת". מרגע שהחלטנו, הכל הולך נורא מהר: אני מוצאת חברה של חברה טובה שתחליף אותי בדירה, שוכרת מובילים שגם אורזים את החדר לתוך הארגזים ולא רק מעבירים אותו (רק לפני חצי שנה פרקתי את כל הציוד שלי לתוך החדר ואין לי כח לארוז הכל) ומביטה בהם בהשתאות כשהם מקפלים את כל רכושי בעולם בתוך קצת פחות משעתיים. לפני שאני מבינה מה קורה אנחנו כבר בדרך לפתח תקווה - עיר שבחיים לא חשבתי שאגור בה, המקום בו נתחיל את החיים המשותפים 'האמיתיים' שלנו.
שקט - משפצים
כשאנחנו נכנסים אל הדירה המיועדת שזה עתה פונתה מיושביה הקודמים, מתברר שהבית העתידי שלנו – איך לומר? עדיין לא במצב של בית חלומות; ריחות עישון כבד נודפים מהקירות (בן זוגי ואני לא יכולים לסבול ריח של סיגריות), ברזים נעקרו ממקומם, המטבח זקוק לניקיון ושיפוץ ובגדול – ניכר שהדירה ראתה ימים הרבה יותר טובים. "אל דאגה", מכריז אביו של אהובי, "נביא את השיפוצניק ונטפל במה שצריך. בינתיים תגורו איתנו".
למרבה המזל, ימים רבים של נדידה בין דירתי בתל אביב ליחידת הדיור של אהובי בבית הוריו, הכינו את הקרקע למעבר חלק; זה התחיל ממברשת שיניים תמימה, חולצות אחדות וכמה זוגות תחתונים – ולאט לאט, מפה לשם, חצי מהארון שלי הועבר אחר כבוד להוד השרון. בהתחלה הסיטואציה מעט מוזרה: אני מתה על המשפחה של בן זוגי ותמיד שמחתי להגיע להתארח, אבל יש הבדל בין לישון לילה אחד בבית – לבין לגור בו. מה אם אפר את הדינמיקה המשפחתית? איך אני אמורה להתנהל בבית שאני מאוד אוהבת אבל הוא לא הבית שלי? האם זה ייראה מוזר, כשאבקש לעשות כביסה או לבשל משהו שמתחשק לי? איך נסתדר, כשאנחנו חולקים חלל קטן יחסית? מה יקרה מבחינה חברתית – בהתחשב בעובדה שכל החברים שלי גרים בתל אביב? ומה יקרה בימים מבאסים, בהם אחזור הביתה בוכייה וחסרת אנרגיות?
בימים הראשונים, אני עדיין מרגישה אורחת; מתביישת לרדת למטה להביא כוס מים כשאני לבושה בפיג'מה, לקחת מה שאני רוצה מהמקרר, או להביא חלב סויה – כי זה מה שאני אוהבת בקפה. גם החיים בחדר שינה לא גדול לא הכי פשוטים לי, אבל מהר מאוד זה עובר לי: אמא של בן זוגי הופכת להיות הכותל שלי – זה שסופג את הדמעות והלבטים, אבל גם פינה חמה ואוהבת לצחוק בה ולהתפנק איתה. פתאום אני מבינה כמה חסרה לי האווירה המשפחתית הזו, בכל שבע השנים שלי מחוץ לבית. כמה כיף להיכנס לבית מואר וחי, עם אוכל ביתי טעים וחם בסירים שמתקררים על הכיריים; כמה כיף לחיות בבית שיש בו גינה, ואור וחניה ומרחב מחייה. אביו של אהובי ואני מפתחים יחסים קרובים הרבה יותר מאלה שהיו לנו קודם והסתכמו בחילופי "שלום" ו"מה נשמע": בכל יום יש לנו טקס קבוע של צפייה משותפת במהדורת החדשות, טקס שאני לא מוכנה לוותר עליו בשום אופן. לפעמים כל המשפחה מתכנסת סביב 'מדורת השבט' (בדירה שלי, אגב, לא היתה לי טלוויזיה – אלא רק מנוי לנטפליקס ולפטופ עם סאונד מפוקפק) ולפעמים אלה רק הוא ואני. הרגעים האהובים עלי ביותר, הם הרגעים שבהם אייטם מסוים מזכיר לו סיפור שחשוב לו לחלוק ואז הוא משהה את השידור וחולק איתי מור"קים כאלה ואחרים.
אהובי ואני - באופן מפתיע (או לא), מתקרבים הרבה יותר זה לזו וזו לזה. נכון, הקשרים החברתיים שלי נפגעים מעט מחוסר הזמינות; בניגוד לתקופה התל אביבית שלי, אני לא יכולה פשוט לנעול נעליים ולפגוש חברים בבית הקפה ליד הבית. כל פגישה חברתית מצריכה תכנון, נהיגה לעיר (בדרך כלל היישר מיום עבודה מעייף), חיפוש חנייה וכו'. מאחר ואני הבורגנית הראשונה מבין החברים שלי, לא כולם מגלים הבנה (והם בטח לא יכולים להזדהות), אבל אני משקיעה מאמץ כדי לוודא שאני שם ברגעים החשובים.
כאן גרים בכיף, אבל אשכרה
הימים נוקפים ואני הופכת להיות אדם הרבה יותר רגוע ויציב. פתאום אני מרגישה שלא משנה מה יקרה בחוץ – כשאחזור הביתה אהיה עטופה באהבה, באנשים שאוהבים אותי ושאני אוהבת אותם בלי סוף. בכל פעם שאנחנו מקבלים דיווח על מצב השיפוץ של הדירה ומבינים שזה ייקח עוד קצת זמן, אני קולטת שבעצם ממש לא דחוף לי לעבור לדירה שלנו ולהתרחק; טוב לי כאן מאוד, למעשה – כבר שנים לא הרגשתי כל כך טוב, כל כך עטופה, מוגנת ומאושרת. המשפחה של בן זוגי הופכת להיות המשפחה השנייה שלי; אמא שלו הופכת להיות אמא שנייה שלי בכל מובן והיא מצדה מספרת לי שתמיד רצתה עוד בת – "והנה, זכיתי בך". בן זוגי ואני לומדים לתמרן בין זמן משותף ביחידת הדיור שלנו, לזמן נפרד - בו כל אחד נמצא בפינה אחרת של הבית ועסוק בדברים שלו. השיעור הזה חשוב לכל זוגיות ואני שמחה שהנסיבות גרמו לנו ללמוד אותו מוקדם יחסית.
הימים האהובים עלי כאן בבית, הם הימים שבהם האחיינים של אהובי מגיעים לביקור. אני פותחת את הדלת אחרי יום עבודה מפרך ולהקה של ידיים קטנות, עור רך ושיער רך יותר מתנפלת עלי בצהלות: "הללי!!! הללי באה!!!" ברגע אחד הלב המבוגר שלי הופך לעיסה ואני חוזרת לגיל חמש. צוחקת, מחבקת, מתרוצצת, מוארת מרוב אושר. פתאום אני מבינה כמה קונספט החמולה חכם: מה יותר הגיוני מלחיות קרוב לאנשים שהכי אוהבים, מכירים ומבינים אותך?
בינתיים, הוחלט למכור את הדירה בפתח תקווה ולקנות במקומה דירה בהוד השרון. התהליך הזה מעט מורכב ולכן יכול לקחת עד שנה, אבל אני חייבת לומר שפתאום, ממצב שבו אני הייתי הכוח המניע שדחף לעבור לבית משלנו כמה שיותר מהר, אני זו שמרגיעה את בן זוגי ומסבירה לו שיהיה לנו המון זמן להיות מבוגרים אחראיים – עם חשבונות, דאגות והררי כביסה – ולא נורא אם ניקח עוד שנה לחסוך כסף שיעזור לנו להתחיל את החיים בצורה טובה ואחראית יותר.
מאז שעברתי לכאן, אינה מהבנק כבר לא מתקשרת. הפוזה שלי, כתל אביבית עילאית ומתנשאת? לא רק שהתמוססה לגמרי, אלא גם נראית לי מגוחכת. חרדת הכביש שפעם היתה לי התפוגגה כי אין לי ברירה אלא לנהוג ובפעם האחרונה שביקרתי בדיזנגוף סנטר – הלכתי לאיבוד. לא רק שזה לא העציב אותי, זה גרם לי לשמוח: התנקיתי! אחרי שנים של התעסקות בטפל, אני מרגישה שפתאום אני חיה את העיקר: את החום, האהבה, הקרבה המשפחתית. יצירת זכרונות מאושרים יחד ובניית בסיס איתן וחזק לחיים המשפחתיים שאהובי ואני נחיה יחד. תל אביב היא עיר שתמיד אזכור לה חסד נעורים, המקום שעיצב את מי שאני כמבוגרת, אבל אני לא מתגעגעת אליה לרגע. נכון, אנחנו חולקים חלל קטן זה עם זו ועדיין לא עברנו לפאזה של ניהול משק בית, אבל פתאום אני מסתכלת ובעצם לא מבינה לאן כולם רצים. עברתי לגור עם בן הזוג שלי – ועם ההורים שלו, ולא רק שזה "בכלל לא נורא", זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות. אולי כדאי לכם לנסות גם.