מבט ראשון, יום א' שעבר בבסיס האימונים צאלים נראה כמו עוד מקרה קלאסי של שביזות יום א', מה שכל חייל מכיר היטב. מזג אוויר סוער קידם את פניהם של חיילי גדוד המילואים 979 של פיקוד העורף, שהתגודדו אט-אט, תפסו מחסה מהטיפות הטורדניות, שתו תה תפוזים חם ואכלו עוגות קינמון. מאחד ממשרדי הסגל החל חייל לגרוף את מי הגשמים שחדרו, ושלוליות הבוץ מחוצה לו התמלאו והלכו.
אבל לא היה זה יום א' טיפוסי. יחד עם חיילי המילואים התייצבו בצאלים גם תת-אלוף שוקי בן-ענת, קצין מילואים ראשי, ותת-אלוף יהודית גריסרו, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, כדי להתרשם באופן אישי מגדוד המילואים. הסיבה לכך הייתה שכרבע מ-400 חיילי המילואים הן מילואימניקיות - חיילות קרביות, שהגיעו לכאן, ממש כמו הבנים, לצבור הכשרה לביצוע תעסוקה מבצעית באזור עוטף ירושלים, בנוסף לפעולות החילוץ וההצלה שעליהן הם מופקדים.
אחת מפלוגות הגדוד מתבקשת להיכנס לאחד החדרים ולשמוע את דברי הקצינים הבכירים. באופן בלתי מודע, כנראה, ומעט בציניות, מתחלקים הלוחמים והלוחמות לשניים: בצד ימין של החדר מתיישבים הגברים, הנשים בצד שמאל. זה לא מפריע לגריסרו להתפעל מהגדוד המעורב כשהיא נכנסת לחדר. "צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שבו נשים מגויסות מכורח חוק למילואים", היא אומרת בגאווה. "בשאר הצבאות הנשים רק מתנדבות. 10% מכוח האדם במילואים של צה"ל הם נשים, והגדוד שלכם הוא דוגמה לכברת הדרך העצומה שעברנו בשילוב בנות במילואים בצה"ל, וזו רק ההתחלה".
אחד החיילים מבקש לנפץ את המתיקות המתגבשת ומעלה את השאלה שמעניינת כאן את כולם: "אם אתם רוצים שנשים ישתלבו במילואים כמו גברים, אז למה הן מסיימות מילואים אחרי שהן יולדות, וגברים ממשיכים עד אחרי גיל 40?"
ניכר שגירסרו רק חיכתה שהשאלה הזו תישאל. היא מוציאה את המרצע מהשק, ומבשרת שעל-פי החוק החדש, שנחקק בשנת 2000, "הנשים הלוחמות בחדר מחויבות לשירות מילואים גם לאחר שילדו או שיתחתנו, ממש כמו הגברים הלוחמים".
המילואימניק השואל מרוצה, החיילות מחליפות ביניהן מבטים נדהמים. אחת מהן מתחילה להשתעל ללא הפסקה, עד שהיא נאלצת לצאת מהחדר. מאוחר יותר נפגוש אותה במטווח. "איזה בושות", היא תתנצל, "אבל האמת שרק עכשיו אני מתחילה לעכל את העסק הזה של המילואים. לא היה לי מושג".
היא לא לבד. כל חיילי המילואים בגדוד לא ידעו על קיומו של הסעיף הזה בחוק, וגם תתי האלופים גריסרו ובן-ענת מודים שאת הצלחתו אפשר יהיה לאמוד רק בעוד עשרים שנים, לאחר שדורות של חיילות יהיו לאימהות ויידרשו להתייצב לשירות מילואים.
השיחה מסתיימת, גריסרו ממשיכה בדרכה מהבסיס. בן-ענת עולה על הג'יפ ויוצא עם פלוגה אחרת לאימון. הראשונה לצאת לתרגיל השטח היא נבט טחנאי, קטנת ממדים בעלת חיוך מנומש, רחוקה מלהזכיר את דמותה קצוצת השיער של הלוחמת ההוליוודית ג'י.איי.ג'יין בכיכובה של דמי מור. אבל אסור לתת לחזות לתעתע: טחנאי לא פראיירית. "עשינו את התרגיל הזה בסדיר כל ארבעה חודשים, קוראים לזה תרגיל חוליה, אנחנו רובאיות 05", היא אומרת בנונשלנטיות.
כמו רוב הבנות בגדוד המילואים, היא שירתה בסדיר בגדוד הקרקל, שהוקם כפלוגה ניסיונית בקיץ 2000. זאת בהתאם למהפכת השוויון שצה"ל ביקש ליישם, לאחר בג"ץ אליס מילר ופירוק חיל הנשים. "קראו לגדוד על-שם חתול המדבר, שיש לו יותר נקבות מזכרים", מסבירה טחנאי את מורשת הקרב ומספרת על מסלולה:
וכשיהיו לך ילדים, תתייצבי?
"כן. כשהילד שלי יהיה בן שנה ויקראו לי למילואים - אני אגיע. זה שעל האריזות החדשות של הרביולי כתוב 'אימא, את לא רוצה לדאוג לילד שלך?' לא אומר שכך זה צריך להיות. למה לא פונים לאבא? לא חשוב לו שהילדים יאכלו בריא, הוא מזמין להם רק פיצה?"
עדי, מילואימניקית בפלוגה, פוסקת - "לפי דעתי זה יעבוד רק אם כשהאישה תצא למילואים, אז המדינה תדאג שהמעסיק של בעלה ייתן לו ימי חופשה לטפל בילדים. אבל לדעתי נשים אחרי לידה לא יבואו למילואים - זה לא יעניין אותן. לי זה בא עכשיו בזמן טוב, אז באתי".
"ולי זה תקוע כמו קוץ באמצע המבחנים", אומרת טחנאי, סטודנטית לחינוך. "אבל גם לגברים המילואים יכולים להיות תקועים כמו קוץ ובכל זאת הם יוצאים, אז למה לא נשים? זה אמור להיות משהו שיחלחל לחברה, שלא ייראה לנו מוזר".
כשד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה בבית ברל, שומעת את הדברים, היא מתמוגגת: "החיילת צודקת - צריך לתת חופשה לגבר שאשתו במילואים. אני גם בעד להאריך את חופשת הלידה לנשים לשנה שלמה, ובמקביל לתת גם לאבות חופשת לידה. העובדה שנשים יעשו מילואים כשהן אימהות רק תקדם את חלוקת הנטל באופן שווה בחברה. אם אישה לוחמת צריכה להיעדר מהבית לשבוע ימים, ולצאת לאימון בג'בלאות, אין סיבה ממשית שהגבר לא יטפל בילד המשותף".
בשירות יחסי הציבור
מי שאולי תהיה הראשונה לעמוד במבחן המציאות היא הקצינה במילואים שנית פרבי, גאווה גדולה בגדוד. היא בת 27, נשואה, סטודנטית לתסריטאות באוניברסיטת בן-גוריון, וזו השנה השישית שהיא מתייצבת למילואים, כסגנית מפקד הפלוגה. "אני רואה את עצמי מגיעה למילואים כשיהיו לי ילדים", היא נחרצת, אבל באותה נשימה היא גם פסימית לגבי בנות מינה: "קשה להאמין שרוב הנשים יסכימו, כי בכל זאת אנחנו חיים בעולם שבו האישה שומרת על הילדים. אפשר להתחמק ממילואים בקלות, אבל אני עשיתי בשנים האחרונות מילואים פעמיים בשנה, מדי שנה".
החלטה מתוך אידיאולוגיה?
"אולי, אבל לא רק. זה לא שכל חיי אמרתי 'אסיים את הצבא ואתרום למולדת', פשוט קראו לי למילואים, ובאתי. אני תורמת בחיים שלי איפה שאני בוחרת; גדלתי בבית של 12 ילדים שארבעה מהם מאומצים, ואני חלק מקבוצה הנקראת לוחמים למען שלום. כשמפקד הגדוד שאל אותי מה אני רוצה לעשות הפעם, אמרתי 'מה שתגיד', מצדי שייתנו לי להיות פקידה. זה לא שאני לא מתכננת להיות רמטכ"ל".
בינתיים, בשטח, תורה של תמי בן-צבי, 25, סטודנטית לחינוך מיוחד, לצאת לתרגיל. אפשר לשמוע את היריות, כשהיא מתגלגלת על האדמה, מתפלשת בבוץ, ממלאת פקודות ומורה על אחרות, זורקת רימון שאיננו, משתטחת, ואז חוזרת ומתנשפת. לחייה סמוקות, שערה פרוע, עיניה הכחולות בורקות מהאדרנלין שזורם בגופה. משהו בה מסעיר, וגם אחד הרס"רים עומד מתפעל. מה יש בנשים לוחמות שמושך יותר תשומת לב? מעבר לשיער המתבדר ברוח, זאת אומרת.
את השאלה הזאת חקרה ד"ר חוה ברונפלד שטיין מהמחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן, שעבודת הדוקטורט שלה עסקה בארוטיזציה של דימוי החיילות כפי שהן מוצגות באמצעים חזותיים. את מסקנות מחקרה לא ישמחו לשמוע בצה"ל.
"לצורכי המחקר אספתי צילומי חיילות מארכיון צה"ל בין השנים 1948-1968, של צלמים מוסדיים, לא פרטיים, וניסיתי לבדוק איך המדינה מציגה את דימוי החיילת ואת חיילותיה", היא מסבירה. "מה שמצאתי הוא שישנם גילויים ארוטיים בייצוג החיילות. בעיקר היו בולטים הפערים בין פקודה לבין הפרת פקודה, כשזה מגיע ליצירת הדימוי. דוגמה לכך היא הפקודה שלפיה אסור להיכנס למגורי חיילות אלא באישור מסוים. אבל מתברר שצה"ל צילם לא מעט חיילות במרחבים הפרטיים שלהן. יש, למשל, צילום מפורסם שבו רואים חיילות מתפשטות ומתלבשות בבקו"ם, ביום ההתחיילות. אז עולה השאלה - אם צה"ל לא מתיר כניסה למרחב פרטי של חיילות, מדוע הוא מפרסם תמונות כאלה?"
ברונפלד-שטיין מנדבת דוגמה נוספת: "פקודה אחרת ש'מפירים' בצילומים היא הפקודה על שיער אסוף לחיילות. למעשה, ישנם המון צילומים מוסדיים של צה"ל שבהם החיילות פזורות שיער ומצולמות מנקודת מבט ארוטית. למרות שעל-פי פקודה נדרש מהן לאסוף שיער, בצילומים הפרת הפקודה הופכת ללגיטימית".
יש דוגמאות גם מהשנים האחרונות?
"בשנה שעברה, למשל, עשה משרד החוץ שימוש ארוטי בדימוי החיילת האישה, כשהדוגמנית גל גדות צולמה באופן פורנוגרפי קל, והוצגה כחיילת. אבל זה לא מפתיע, הרי כולנו מכירים את הדימוי של החיילת עם החולצה הלבנה הרטובה ביום כיף של הפלוגה. אלה דימויים שנבנים לאורך שנים".
ומה לגבי דימוי הנשים הלוחמות, שצה"ל מקדם?
"הדבר היחיד שהשתנה הוא השימוש הארוטי החריף שנעשה גם בכלי הנשק".
על ההקשרים הארוטיים אפשר אמנם להתווכח, אבל לא על כך שבצה"ל עמלים על קידום תדמית הלוחמת לשם יחסי ציבור. "כל השירות הסדיר שלנו היה מלא ביחסי ציבור", מגלה בן-צבי. "אנחנו היינו בפלוגה ד' של קרקל ועדין לא היה גדוד, רק ביום שהשתחררנו הוא הוקם. אז בתקופתי זה היה חדש, וחלק גדול מהצבא שלנו היה פשוט ליחצן את הקטע של חיילות לוחמות. בתכלס, זה היה נחמד, אבל העובדה שאנחנו היינו הראשונות הובילה לכך שלמדו המון דברים על הבשר שלנו. סרגל המאמצים לא היה מותאם, האפודים לא הותאמו אנטומית לנשים, ואפילו הנעליים. כל השירות הסתובבתי בנעליים שגדולות עליי בשתי מידות".
מענטזות עם הנשק
תרגיל השטח נמשך. בצד עומדת דור בר-לביא, 21, מעט נבדלת משאר הבנות. על גופה המדים, האפוד, חליפת הסערה ושאר האביזרים, אך פניה מאופרות כפני בובה. שפתיה מודגשות בליפסטיק, ציפורניה מטופחות וארוכות. "השתחררתי לא מזמן מהסדיר", היא מספרת. "הייתי מ"כית בנים בבסיס זיקים וקרעתי את התחת. אבל קיבלתי מכתב לשירות מילואים, ובאתי. בכלל חשבתי שאני מגיעה ליום ספא ופינוק", היא צוחקת.
איך מסתדרים עם הנשק ועם הציפורניים?
"מעולה. פה ושם נשברת ציפורן, אבל שטויות; זה גורם לי להרגיש הרבה יותר אישה. אני יודעת להשתמש בנשק פי שלושה יותר מרוב הגברים כאן, אבל זה לא אומר שאני צריכה להזניח את עצמי. אז אני קמה בכל בוקר, מתאפרת ומטפחת את עצמי. נכון שזה חריג - כשהגעתי קראו לי ברבי. היו גם הערות מהבנים, שכאילו אמורות להחמיא לי, כמו 'איזה כוסית' וכאלה, אבל זה לא מחמיא. אם הייתי מחפשת מחמאות הייתי יוצאת למסיבה. עכשיו הם כבר יודעים מה אני שווה.
"חוץ מזה שמתחת לחליפת הסערה אני כולי ג'יפה. המכנסיים שלי מלאים בבוץ וכיף לי עם זה. להרשות לעצמך לצאת משגרת הטיפוח היומיומית זו תחושה משחררת. החברות שלי קוראות לי בוצ'ה, וצוחקות עליי שבטח הפסקתי לגלח רגליים. אז מה? אני פונה לנשות ישראל ואומרת להן - זה בסדר להיות ג'יפה מדי פעם".
תעשי מילואים גם כשתהיי אימא?
"לגמרי. לנשים יש הרבה מה לתרום בצבא, ובטח בתפקיד שלנו. אבל אני יכולה להבין נשים שמשתמטות משירות, אם הן מרגישות שהן לא תורמות לצבא. אני רובאית 05, ויודעת להשתמש בהמון כלי נשק. הדם שלי לא חשוב יותר מדם של חייל שייפצע או שחלילה ייהרג, בגלל שאני אישה. מהבחינה הזאת אין הבדל".
לראיה, מספרת בר-לביא כי במהלך שירותה הסדיר נכוותה מתרמיל של מא"ג, שפגע בכתפה. "מבחינת כושר גופני אני עושה בדיוק מה שהגברים עושים, וכשאני מתנשפת ממאמץ גם הם מתנשפים - אין הבדל בינינו", היא מבקשת להבהיר. "לפני כמה ימים עשינו מטווח של תפוזים ותפוחים ממרחק חמישים מטר. הייתה תחושה של תחרות בין הגברים לנשים, לראות מי יצליח לפגוע טוב יותר. בסופו של דבר שלושת המקומות הראשונים היו של הבנות. אחרי זה כבר לא היה צריך להגיד יותר כלום. זה פגע להם באגו, אבל הם באו ואמרו כל הכבוד, ביקשו שנלמד אותם איך עשינו את זה. הם לא הצליחו לפגוע בכלום, אבל אנחנו, הבנות, פוצצנו תפוחים קטנטנים".
"זה משחק של מגדר", מנתחת ד"ר אורנה ששון-לוי מהמחלקה למגדר בבר-אילן, שפרסמה לפי כשנה את הספר "זהויות ומדים". "התפקיד נותן להן אפשרות לשחק את התפקיד הגברי ואת התפקיד הנשי לפי בחירתן. אני טענתי בספר כי לנשים הלוחמות יש נטייה לאמץ את דמות הלוחם, אם בהליכה או בשפה, ובכך הן משמרות את המבנה הצה"לי, שלפיו הגברים לוחמים.
"מחקרים עכשוויים מראים שיש ערבוב גדול יותר של משחקי נשיות וגבריות, ומה שקורה הוא שהלוחמות מערבבות בין איפור לג'יפה, כמו שמספרת החיילת דור בר-לביא. אחת החיילות שראיינתי לספר אמרה לי, 'אני אוהבת ללכת עם נשק כמו הבנים, אבל כשאני הולכת עם הנשק - אני גם מענטזת'".
"אישה צריכה להיות בבית"
על המקהלה, המורכבת מקולות בס וסופרן, מנצח סא"ל במילואים ניר נוימן, המג"ד, שמביע סיפוק מהגדוד המעורב. "המרקם המשולב מסמל הוויה ישראלית", הוא מתפייט, "זה שילוב של כל סוגי החיילים - בנות, בנים, דתיים - שמגיעים למטרה אחת: לעשות אימון חי"ר. השילוב של הבנות גורם לגדוד להתנהג בצורה משפחתית, ויש כבוד הדדי. תחמנו את מגורי הבנות מתוך כבוד למגזר הדתי שבינינו, וביקשתי בשיחת הפתיחה שיכבדו זה את זה מבחינת הופעה והתנהגות. יש בגדוד שני דורות של בנות שסיימו קרקל, ורואים שיש להן הווי. הן נפגשות, מתחבקות, צוחקות - ממש אוכלות מאותו המסטינג".
היית שמח אם אשתך הייתה יוצאת למילואים?
"כן, למה לא; יש לנו שלוש בנות, ואם היא הייתה נקראת למילואים לא הייתה לי בעיה. זה עם ישראל, ואין חלופה לצבא שלנו; כל אחת שיכולה לתרום צריכה לתרום, זו לא רק הצהרה יפה".
חלק מהלוחמים בגדוד של נוימן רואים את הדברים אחרת. "אני חושב שהנשים כאן מחטיאות את המטרה; הן צריכות להיות אימהות ולגדל ילדים, לא לירות בנשק", אומר אחד מהם, שגם מספק הסבר מה לתפיסת עולמו כאשר הוא מצביע על ראשו: "לא רואים, בגלל הכובע, אבל יש לי שם כיפה".
"תפקיד הלוחמים באנושות שייך לגברים ולא לנשים, אין מה לעשות", הוא ממשיך. "אם הייתה לי בחירה, הייתי כמובן בוחר לשרת מילואים בגדוד שאינו מעורב. אני נשוי עם ילדים, לאשתי לא מפריע שאני כאן, וגם לי לא, כי אין לי שום קשר עם החיילות. גם אין לי מילה רעה על היכולות שלהן, הן מראות התלהבות וזה בסדר, אבל יש לי בעיה עם העיקרון. אני חושב שכל הנושא הזה שצה"ל מקדם שילוב נשים לוחמות הוא אקט שיווקי, בגלל שזה כאילו מתקבל טוב בציבור. בעיניי זה קשור בעיקר לפוליטיקה".
כמה צעדים ממנו מתגודדים שלושה חיילים נוספים, ששירתו בסדיר במשמר הגבול. "זה לא חדש לנו לשרת עם נשים לוחמות, אבל פעם ראשונה שאנחנו עושים מילואים עם בנות", מסביר אחד מהם ולא מסתיר את מורת רוחו מכך: "זה לא צריך להיות ככה וזה לא נכון". חברו מוסיף: "אני לא הייתי נותן לחברה שלי או לאשתי לצאת למילואים, זה לא נורמלי. אפילו הייתי זורק את חברה שלי אם היא הייתה עושה מילואים. אם אישה בהיריון ויש לה ילדים קטנים, היא צריכה להיות בבית, לשמור עליהם. גם מבחינת ביצועים לא ראיתי שהן כל-כך טובות, והרגשתי ככה גם בשירות הסדיר במג"ב".
טענות על יכולותיהן המבצעיות של הנשים עלו במהלך השנים מאז יוסד גדוד קרקל. שיאו היה לפני כשנה, כשהוקמה ועדת שגב שביקשה לבדוק מחדש את שילוב הנשים בצה"ל, כמו גם בגדוד. זאת, בין היתר, על רקע פרסומים על שברי מאמצים שמהם סבלו חיילות רבות.
"הטענה שנשים לא יכולות ללחום כמו גברים לא עולה בקנה אחד עם המציאות", מבטלת הרצוג מבית ברל. "אפשר לראות לאורך ההיסטוריה, במלחמות לשחרור לאומי משלטון עריץ, או במלחמות גרילה, שנשים תמיד לקחו חלק בלתי נפרד בלחימה. כ-40% מהלוחמות במלחמת השחרור של אריתריאה נגד אתיופיה היו נשים, נשים השתתפו במרד גטו ורשה, במחתרות האנטי-נאציות, ואף במחתרות של טרום הקמת המדינה. זה מוכיח שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים. אז למה כשיש צבא מסודר זה פתאום לא מתאים?"
למה באמת?
"לדעתי, מה שקורה הוא שברגע שהמדינה והמערכת הצבאית מתחילות להתמסד, מתחילים לחלק את העוגה, ואת התפקידים הטובים נותנים לגברים. כך, מאגר עצום של תפקידים שנשים מילאו במלחמות גרילה לא פתוח להן יותר".
אבל יכול להיות שההסבר לאנטי של הגברים פשוט יותר, כמו שמסכמת הקצינה פרבי. "אני שומעת פה את הגברים מדברים ביניהם", היא אומרת בקריצה, "תכלס, למה את חושבת שהם באו למילואים? אני אגיד לך בדיוק למה: הם פשוט רוצים חופשה - מהאישה, מהילדים, מהעבודה, וזה הכול. אז מה הם חושבים, שאני לא צריכה חופשה מהחיים? אני עובדת בארבע עבודות, לומדת באוניברסיטה, והמילואים זה חופשה מעולה בשבילי, אפילו כשקר ורטוב. בעלי נשאר בבית, וכשהגעתי בשישי הוא בישל ארוחת ערב מעולה, הוא עושה כביסה ומתגעגע אליי. הרי עם כל האחריות שיש לי פה כמפקדת במילואים, זה כלום לעומת האחריות שיש לי בחיים האמיתיים. אז מה הפלא שהסכמנו לצאת למילואים, לנו לא מגיע חופש?"
