ג'סיקה. זה היה הכינוי שבו הכירו כולם את א.ג, אישה בזנות, קרבן סחר בנשים, ששמה קץ לחייה ביום חמישי שעבר. במשך 21 שנה - יותר ממחצית שנותיה - עבדה א.ג בתעשיית המין, לאחר שהגיעה לישראל בגיל 15, במסגרת סחר בבני אדם. "הכרתי אותה הרבה שנים. היא הגיעה לארץ בגיל 15, כקורבן של סחר בנשים. אמא שלה נפטרה ואבא שלה ניתק איתה קשר", סיפרה לנו ניקול (30), חברתה של א.ג. "היא לא בחרה בזנות בשום צורה - הדרכון שלה לא היה אצלה, היא הייתה חייבת כסף למעסיקים שלה, לא הייתה לה אפשרות לעזוב. אני יודעת שהיא הועסקה בזנות בדירות בת"א, עד שהיא הגיעה לדירה שבה היא התאבדה".
עוד בערוץ הנשים:
- ניצולות סרטן חושפות: "אלה הצלקות שהמחלה השאירה"
- זה עדיין קורה: המנהגים האכזריים ביותר בעולם נגד נשים
- אחת ולתמיד: מה נחשב להטרדה מינית, על פי חוק?
"כשאת נלקחת לזנות בגיל 15 - אין לך אלטרנטיבות"
סיפורה של א.ג מהדהד את סיפורן של נשים רבות בתעשיית המין, אם לא כולן: שעות על גבי שעות של ניצול ותקיפה מינית, אבדן ה"עצמי" ובריחה מן המציאות בדמות חומרים ממכרים. "אני יודעת שהיה לה מאוד קשה. לא הייתה לה דרך לצאת. כשאת נלקחת לעולם הזנות בגיל 15, זה לא שיש לך יותר מדי אלטרנטיבות לצאת משם. לא הייתה משפחה תומכת שתעזור לה לצאת, וזו הייתה המציאות היחידה שהיא הכירה. היא הייתה שותה הרבה ולוקחת כל מיני כדורים כדי לטשטש את הכאבים הפיזיים והתחושה הנפשית הקשה שכרוכה במגע עם זרים, חלקם אלימים, מסטולים, שיכורים, אנשים מאוד אגרסיביים. כשאישה עובדת בתחום היא נתקלת לא פעם ולא פעמיים בתקריות של קללות, אלימות, יריקות לפנים, איומים, מכות, שודים - לא דברים שאפשר לצלוח אותם בקלות, וחלק מהדרך שלה להתמודד היה לטשטש את הכאב ולברוח ממנו. אני מאמינה שהיא הרגישה שהאפשרות היחידה להפסיק את הכאב הזה היא לסיים את החיים שלה".
ניקול מספרת על בחורה שאיבדה כל רצון לחיות, שהפכה לחפץ בידיהם של הסרסורים והלקוחות שאולצה לקבל. "היא שהתה בדירה שהיא עבדה בה 24 שעות ביממה וברגע שהיא הייתה מסיימת משמרת היא רק רצתה לישון. אני חושבת שזה משהו שהאיץ את התהליך שדחף אותה להתאבד - היא לא חזרה הביתה לילדים או למשפחה, לא היו לה חיים מעבר. אלו היו החיים שלה, מגיל צעיר מאוד, זה הפך לתעודת הזהות שלה. היא לא הרגישה שיש לה עולם נפרד".
"ג' היתה גיבורה"
איך היא התמודדה עם המציאות הקשה הזו?
"היו לה המון התפרצויות של בכי, של זעם, המון מתח בפנים. מערכת העצבים שלה כבר הייתה מאוד מעורערת בגלל כל הסבל שהיא עברה. לא היה לה שקט. היא לא הצליחה להרוויח כסף או לחסוך, כי הרוב הלך לסמים ושתייה, וגם לבעלי המקום שספסרו בה. היא נשארה עם תחושת תסכול, מרמור וחוסר מימוש. לא היו לה ילדים, לא הייתה לה זוגיות, אני אף פעם לא שמעתי שהיא אפילו יצאה עם מישהו. לא היה אף אחד שראה את המצוקה שלה ואף אחד לא ניסה לעזור לה. נשים שנמצאות בתוך התחום נמצאות במצוקה דומה, ויש בדרך כלל שותפות גורל ורצון להסתיר את הדברים, וגם המעסיקים מבקשים ממך לא לספר מה את עושה, לא לדבר. זה בא על חשבון הבריאות הנפשית של הנשים שעובדות שם. הם מספקים לנשים סמים ואלכוהול, העיקר שיהיו בשקט וימשיכו לעבוד".
נשים שעובדות בזנות הן תמיד פגיעות, אבל ניקול מספרת שג' היתה פגיעה במיוחד: "היא עברה התעללות, היו מכניסים לה לקוחות קשים, אלימים, סוטים שכמעט אף אחת אחרת לא הייתה מוכנה לקבל. במדרג הזה של הזנות, שגם ככה הוא תחום קשה, היא הייתה מאוד פגיעה, לא ידעה ולא יכלה לשמור על עצמה, להגן על עצמה מפני העולם. לא הייתה לה אלטרנטיבה, בגלל שהיא חיה בדירה שבה היא עבדה היא הייתה חייבת לרצות את הבעלים וכנראה שהדרך היחידה שלה לברוח הייתה להתאבד. אם מישהו היה מראה לה דרך אחרת, אם היא הייתה חושבת שיש לה סיכוי לברוח לחיים אחרים היא לא הייתה עושה את זה. היא החזיקה מעמד עד שהנשמה שלה קרסה מבפנים".
איך קיבלת את ההתאבדות שלה?
"אני חושבת שהיא הייתה גיבורה. בעיניי, ההתאבדות שלה היא מעשה אמיץ של קריאת תגר, חוסר מוכנות לשתף פעולה עם החיים שהיו לה. מעבר לקריסה הנפשית הפנימית, היה עוד גורם שדחף אותה למעשה - הכתבה על עינת הראל. א.ג עבדה אצלה בעבר, וכשהיא ראתה את הכתבה והבינה שהתקשורת מגבה את הסוחרים והסרסורים - זה דחף אותה להתאבד. אני מקווה שהמוות שלה יעשה שינוי. אולי לא מבחינת המעסיקים - הרי שלוש שעות אחרי שהגופה שלה סולקה מהדירה המקום נפתח שוב, כי הם אמרו שהיא עדיין חייבת להם כסף והם לא יפסידו עליה עוד - אבל עצם העובדה ש-600 איש הגיעו שלשום לעצרת נותנת לי תקווה. אני לא יכולה להאמין עד שאראה שינוי בעיניים, אבל אני מקווה שהמוות שלה לא יהיה לשווא, שהצעקה שלה לא תישאר שם, בחדר חמש, שבו היא תלתה את עצמה, והזעקה שלה לעזרה תישמע ותעזור לנשים אחרות במצבה, שירגישו פחות בודדות".