חן לייבוביץ הייתה בת 24 כשהתיישבה מול מנהלת סניף בנק תל אביבי וסיפרה לה שהיא חולמת לפתוח סטודיו לפילאטיס, מבקשת הלוואה ולא מתכוונת לקבל "לא" כתשובה. "נכנסתי עם אנרגיה והתרגשות שיא ואמרתי לעצמי שהפעם, אחרי שני בנקים שסרבו לי, אין מצב שאומרים לי לא. מנהלת הבנק צחקה ואמרה שיש לי ברק כזה בעיניים שהיא בטוחה שאני אצליח, ואישרה את ההלוואה. צרחתי מהתרגשות ולא הפסקתי להודות לה".
לייבוביץ אמנם התרגשה, אבל לא הופתעה. "אחרי הקורונה הבנקים היו מאוד קפדנים וחשדנים ומצאתי את עצמי מתחננת ומקווה שמישהו יבין את הפוטנציאל שיש לי בידיים. לא היה לי כסף לפתוח את העסק, אבל החלטתי שלא מעניין אותי כלום, אני פותחת סניף פילאטיס שיהיה ברמה הכי גבוהה, הכי מעוצב והכי יפה בארץ. כל כך האמנתי בעסק ובעצמי, שידעתי שלא משנה מה יהיה, אני לא מתכוונת לוותר".
לא באה מכסף
כשהייתה בת 12 גילתה חן, שגדלה ברמת גן, שהיא מתמודדת עם הפרעת אכילה. "הייתי מסתכלת במראה ושונאת את מה שאני רואה, הייתי פשוט נגעלת מעצמי. ההרגשה הזו הביאה אותי לאכול בלי הפסקה, הרי את גם ככה שמנה, אז מה זה כבר משנה? אחרי שהייתי אוכלת הייתי רצה לשירותים, דוחפת אצבעות ומקיאה. בשלב מסוים כבר לא הייתי צריכה לדחוף אצבעות כי היה לי רפלקס אוטומטי".
במשך שנים התמודדה עם בולימיה. "אם לא הייתי מקיאה או בהתקף אכילה הייתי מרעיבה את עצמי במשך יום שלם. ככה זה המשיך במשך שנים", היא מספרת. כשהתגייסה לצבא כבר לא יכלה להמשיך כך: "היה לי מאוד קשה להמשיך להקיא, כי אף פעם לא הייתי לבד. העברתי את האובססיה מהתקפי אכילה לספורט, עד שבשלב מסוים נפצעתי בברך ולא יכולתי להמשיך להתאמן".
בזכות הפציעה מצאה את התשוקה שלה. "הרופא הפנה אותי לנסות אימון פילאטיס מכשירים, ואז התאהבתי. הפילאטיס עזר לי לאזן את עצמי והציל אותי מהסחרור של הבולימיה. זה הפסיכולוג הכי טוב שלי, זה מאזן אותי ואני אפילו אוהבת את הגוף שלי".
אחרי שש שנים בצבא, במהלכן שירתה כקצינת כוח אדם, לייבוביץ השתחררה והחלה לעבוד בחברת פיליפס כמנהלת פרוייקטים, אבל משהו לא הספיק לה. "הרגשתי שעדיין לא הגשמתי את החלום האמיתי שלי. כשהתחלנו לעבוד מהבית בקורונה, והרגשתי שיש לי הזדמנות לשנות כיוון".
"להורים שלי לא היה איך לעזור לי. כל ההשקעה היא שלי. היה לי קשה לתמרן בין מספר מקומות עבודה, אבל לא ראיתי בעיניים. אני עוד משלמת את ההלוואה שלקחתי עד היום"
היא התחילה להשקיע בתחום הפילאטיס, עברה קורסים וכיום היא גם סטודנטית לספורטתראפיה בוינגייט. בשלב מסוים, תוך כדי שהיא עדיין עובדת במשרה מלאה בפיליפס, החליטה שהיא הולכת לפתוח סטודיו משלה. את הכסף, כאמור, קיבלה בהלוואה מהבנק. "לא באתי עם כסף מהבית, להורים שלי לא היה איך לעזור לי. אין לי משקיעים חיצוניים, כל ההשקעה היא שלי. את הכל בניתי בעשר אצבעות. אני מנהלת בדקדקנות את החיים הכלכליים שלי. היה לי קשה לתמרן בין מספר מקומות עבודה, אבל לא ראיתי בעיניים. אני עוד משלמת את ההלוואה שלקחתי עד היום".
נראה שידעת בדיוק מה את רוצה.
"החלטתי לפתוח מקום שיהיה בדיוק כמו שחלמתי שהוא אמור להיות. היה לי חשוב לעצב את הסטודיו בצורה מושלמת כי הבנתי שהנראות שלו תביא לי לקוחות שירצו להתעמל בסביבה יפה, אלגנטית, מגניבה והכי אסתטית שיש".
150 מנויים רשומים לפני הפתיחה
וכך בדיוק היה: תוך כדי שיפוץ המקום כבר התחילו להגיע לליבוביץ פניות מלקוחות. "זה היה כמו נס. נרשמו 150 מנויים עוד לפני שפתחתי את הסטודיו, והכל רק בזכות העיצוב שלו. אנשים רואים מקום יפה באינסטגרם ורוצים לבוא. אחרי שהם מגיעים אלינו הם מתאהבים גם במדריכות, באווירה וביחס".
הסניף הראשון של רשת "פיצ' פילאטיס" הוקם לפני שמונה חודשים בשכונת בבלי. "בהגבלות של הקורונה הייתה הגבלה על כמות הנוכחים בחדר ונכנסתי ללחץ היסטרי. לא היה לי ברור איך מתפרנסים במצב כזה ולא ידעתי איך אני מחזירה את ההלוואה שלקחתי אחרי שאמרתי למנהלת הבנק שאני בטוח אצליח. ההנחיות היו כל כך לא ברורות, שאף אחד לא ידע לעזור או להנחות אותי".
איך שרדת?
"חוויתי המון קשיים וטעויות בפתיחת העסק, לא ידעתי להתנהל בצורה כלכלית נכונה והכי גרוע היה שלא הערכתי את עצמי כמו שצריך. מאז למדתי להבין מה עובד יותר ומה פחות. אני לא בטוחה שפיצחתי לגמרי את סוד ההצלחה, אבל בכל יום אני לומדת משהו חדש ומשתפרת".
ואיך הולך עכשיו?
"יש בסניף היום 230 מנויים והמקום מפוצץ. זה הביא אותי להחליט לפתוח סניף שני לפני כחצי שנה, בשכונת המשתלה בת"א. אני מנסה להרחיב את השירותים שאנחנו מספקים לקהל רחב יותר. החלום הגדול הוא להיות אימפריה. אני חושבת שהוכחתי לסביבה שלי ובעיקר לעצמי שאם אתה רק רוצה מספיק, אפשר הכל. רק צריך להאמין. הרצון להצליח זה כמו הרצון לנשום".