אני ד"ר עדי וייס-פינק מרחובות. בגיל 23 נסענו בעלי, שבאותה תקופה היה עדיין החבר שלי, ואני להגשים חלום וללמוד רפואה באיטליה. מיד אחרי סיום הלימודים התקבלתי להתמחות ברפואת ילדים באחד מבתי החולים הטובים באיטליה, והחלטנו להישאר. בספטמבר האחרון סיימתי את ההתמחות, ובקיץ הקרוב אנחנו מתכננים עליה לישראל עם שני ילדינו - דניאל בן החמש ואדם בן השנה. כרגע אני עובדת כרופאת ילדים בקהילה בעיר פארמה בצפון איטליה.
קצת יותר מחודש עבר מאז שהתגלה פציינט מספר אחד באיטליה. רק חודש עבר מאז? לי זה נראה כמו חיים שלמים. חיים שלמים שלא יצאתי לאפריטיף עם החברות הטובות לרכל על הגברים שלנו. חיים שלמים שלא עשיתי גבות, שפם, ציפורנים וטיפול ברק בשיער. חיים שלמים שלא יצאתי למסעדה עם שלושת הגברים שלי. חיים שלמים שלא שתיתי קפה בבוקר בבר השכונתי, עם הברמן החתיך שכל יום היה מפתיע אותי עם ציור חדש בקצף הלבן (אוי, כמה שמתגעגעת לקצף הזה).
וואו, חיים שלמים בהם אפילו לא ישבתי על הספסל הרעוע הזה בגן המשחקים אחרי יום עבודה עמוס עם החברות הטובות. חסרים לי הריכולים על האמא המושלמת שבחמש בערב תמיד מתוקתקת עם עקב 12 ס"מ או על הבעל המושלם שבגינה עם שלושת הילדים, והכי חסר לי לצחוק על האמא המגזימנית הזאת, שכל שניה מחטאת את הידיים של הילדים שלה.
כבר ארבעה שבועות שאנחנו בלי מסגרות לילדים, ושבועיים בהסגר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בהתחלה עוד היו הוידאו המצחיקים שברברה, אחת החברות המקומיות שלי, הייתה שולחת בקבוצת הוואטסאפ של האמהות בהפרעה מהגן של דניאל שנקראת "סופר מאמא". אני בעיקר הייתי מתלוננת על איך שאני נראית ושחסרים לי טיפולי היופי אצל אנה מריה האלופה, החברה הרוסייה שלי. לחברה הכי טובה שלי ענבל, ישראלית במקור שגם חיה באיטליה, הייתי שולחת תמונות עם הבגדים החדשים שרכשתי אונליין, והיא הייתה שולחת לי שירים מתורגמים של אלדה מריני.
אבל לאט-לאט, ואחר כך אפילו מהר-מהר, המספרים התחילו לעלות - ובמקביל מצב הרוח שלנו ירד לרצפה. הסרטונים בוואטסאפ פסקו, ואני כבר לא התלוננתי על איך שאני נראית.
הצ'אט עם ענבל היה היחיד הפעיל שנשאר. כמו ישראלית אמיתית היא המשיכה לשלוח לי שירים ומשפטי עידוד וחיזוק, למרות שווי כחול הייתה רואה ממני פעם בשלושה ימים. הצ'אט של האיטלקיות דעך כמעט לחלוטין. מדי פעם מישהי הייתה כותבת: "אתן עדין בחיים?". אחרי שלושה ימים מישהי הייתה מגיבה, "אני בחיים, והאחרות?"
כבר לא היה לי יותר זמן לענות. והעייפות, אוי העייפות. לא עייפות פיזית, אלא עייפות מנטלית-נפשית: מהמראות, מהמספרים, מהתמונות. ובסוף כל יום מגיעה השעה 20:00 בערב, אני חוזרת הביתה, פותחת את הדלת, ומי שם? בעלי, שנאלץ לוותר על עבודתו בשביל לטפל בילדים, גמור - והילדים שלי, שאין שמחים מהם להיות בבית ולא במסגרות. אוכל! שתיה! ממתקים! פלייסטשן וחופש-חופש-חופש. מי צריך יותר מזה? אמא, אוף, חזרת. צריך לכבות את הפלייסטשן?