בחורף של 1994 הייתה נאהיד פתאחי ילדה בת 13, שהתגוררה באפגניסטן שתחת שליטת הטליבאן. היא אהבה מאד ללמוד וחלמה להמשיך ללימודים גבוהים. "יום אחד הגיע לביקור קרוב משפחה רחוק מקנדה, וצילם תמונות שלנו למזכרת מהביקור", סיפרה פתאחי ל-Daily Beast. "כמה חודשים לאחר שעזב הגיע מכתב ובו הצעת נישואין בלתי-צפויה: בן הדוד של אמי שחי בקנדה ראה את התמונות שצילם הקרוב בזמן הביקור, וכתב לה שהוא רוצה לשדך לי את בנו הצעיר והמוצלח שהיה באמצע שנות ה-20 לחייו ועבד כמהנדס. הוא כתב לאמי כי 'בתך אשה צעירה ויפה, ונראית בוגרת יותר מגיל 13. בני חולם להינשא לכלה אפגנית מסורתית וילדה טובה, וזה יהיה לי לכבוד אם היא תהפוך לכלתי'".
בהתחלה, התנגד אביה של פתאחי להצעת הנישואים וחשב שבתו צעירה מדי להינשא. אבל אמה שכנעה אותו שזוהי הזדמנות פז להרחיק את בתם מאימת הטליבאן ולעבור לקנדה, מדינה בה תוכל לרכוש חינוך טוב. לאחר כמה שיחות טלפון סוכמו הפרטים: "ההסדר שלהם עם הארוס שלי היה שאני אגיע לקנדה והוא ידאג לי לחיים חדשים ויאפשר לי ללמוד".
_i.jpg "נאהיד פתאחי כיום (צילום: עמוד הטוויטר של נאהיד פתאחי)")
הארוס סירב לקיים את החתונה באפגניסטן כיוון שידע שהמדינה לא יציבה, ושני הצדדים נפגשו לראשונה בפקיסטן השכנה. "הוא היה בהיר, גבוה ורזה, עם שיער חום כהה שכיסה את מצחו הרחב. חשבתי שהוא גבר נאה", מספרת פתאחי. "בליל החתונה שמחתי להיות במרכז תשומת הלב, בשמלה לבנה גדולה ופנים מאופרות. לצד זאת גם פחדתי. רציתי לשחק ולרקוד עם שאר הילדות שהגיעו לחתונה שלי עם ההורים שלהן". החלק הקשה ביותר של הערב הגיע כמה שעות לאחר מכן, כשנשארה לבד עם הבעל הטרי בחדר מלון. "בנות המשפחה שלי הסבירו לי שעליי להיות אישה טובה, ולהרשות לבעלי להתקרב אליי. לא באמת הבנתי את המשמעות של מה שהן אמרו עד לאותו לילה, שרודף אותי מאז".
כמה ימים לאחר החתונה קיבלה פתאחי דרכון חדש עם תאריך לידה מזוייף. למרות שהייתה בת 14 בדרכון נכתב שהיא בת 19, וזאת כיוון שהחוקים בקנדה אוסרים על קיום יחסי מין בין מבוגר וילדה. בעלה החדש חזר לקנדה כדי לארגן את כל הביורוקרטיה לקראת הגעתה, והם נפגשו שוב אחרי שנה. "הוא הגיע לאסוף אותי מנמל התעופה בטורונטו. אחרי שהגיש לי זר פרחים הוא התקרב אליי ולחש: 'השמנת. אני כל-כך מאוכזב ונדחה ממך'".
"בקנדה התחלתי את חיי החדשים, בבית בן שתי קומות שחלקנו עם כל משפחתו של בעלי. כבר ביום שאחרי הגעתי לקנדה קיבלתי רשימת משימות – נקיון, בישול וכביסה – וחיי כאישה נשואה החלו. בעלי התלונן פעמים רבות שאני ילדותית. הוא אמר שאני לא צייתנית ולא אישה טובה. 'אם הייתי רוצה להתחתן עם אישה עם שאיפות הייתי מוצא אישה מכאן ולא ילדה מהבית', היה אומר לי, ואני קיבלתי את דבריו".
שאיפותיה של פתאחי לרכוש השכלה לא שככו. "הזכרתי לו את ההבטחה שלו להורים שלי, ולבסוף נרשמתי בהסכמתו ללימודים בבית ספר מקומי – אבל שוב ושוב נאלצתי להפסיד את הלימודים כדי להשלים את מטלות הבית. במהרה הבריאות שלי החלה להתדרדר ונכנסתי לדכאון. במקום להפוך לאישה שחלמתי להיות הגעתי למקום אפל, ולא רציתי להמשיך לחיות. קרובי המשפחה של בעלי אמרו לי שאם חלילה אעזוב אותו, אביא חרפה על כל משפחתי – והאמנתי להם. לא תכננתי לחתוך את הורידים שלי אבל זה פשוט קרה, באחד הימים האלה בהם להמשיך לחיות כבר לא נראה לי כמו אופציה".
נסיון ההתאבדות של פתאחי גרם לה לחשוב על חייה מחדש, וזמן קצר לאחר מכן היא פגשה במקרה את האישה ששינתה את חייה – שכנה אפגנית שגרה לידם. "היא הייתה מחזקת אותי ואומרת לי דברים כמו 'את לא יכולה להמשיך להתבזבז ככה – הילחמי עבור החופש שלך! רכשי השכלה ועזרי לצעירות אחרות שנמצאות במצבך!' היא הזכירה לי את החלומות שהיו לי פעם. ויום אחד היא אפילו קנתה לי מתנה: כרטיס טיסה חזרה הביתה. 'יכול להיות שזה הצ'אנס היחיד שלך להיות מאושרת שוב', היא אמרה לי".
"חזרתי הביתה בגיל 20 – גיל שבו בחורות רק מתחילות לצאת עם בנים – צעירה כחושה שקפצה עליה זקנה". אפגניסטן שלאחר נפילת משטר הטליבאן הייתה מדינה שונה מאד מזו שהיא עזבה, והיא הצליחה לקבל גט מוסלמי. "הנשים האפגניות מאד התקדמו בשנים האלה. ובכל זאת הוריי הזהירו אותי שחיי כאישה גרושה באפגניסטן יהיו קשים, והחלטתי לשוב לקנדה כדי להמשיך לרדוף אחר חלומותיי. לאחר כמה שנים פגשתי בקנדה גבר אפגני נהדר, בעל תפיסות מתקדמות, ואיתו התחתנתי והקמתי משפחה. בהמשך גם הגשמתי את החלום שלי ונרשמתי לקולג'". כיום מתגוררת פתאחי באיזור סן פרנסיסקו ונוסף לעבודתה כפסיכולוגית היא פעילה למען זכויות אדם ונשים. "אני אישה עם קווי צחוק בולטים - אבל אני גם אישה שאיבדה את הילדות שלה. לא הייתי בבית הספר בכיתות ז'-י"א. קשה לי לזכור את הילדה שהייתי לפני שהתחתנתי בגיל 14. הטראומה השמידה כל דבר שהגיע לפניה ורק רסיסים נשארו".
שיחות השלום הנוכחיות בין ארה"ב לטליבאן מדאיגות את פתאחי מאוד. "רק המחשבה על התרחבות מחודשת של שלטון הטליבאן, ועל חזרה לדיכוי, לטבח ולסקילה של נשים גורמת לי לפלאשבקים כואבים. אני חושפת עכשיו את הסיפור האישי שלי כי אני מרגישה שאני חייבת את זה לכל הכלות-הילדות האחרות שאין להן קול. בתי - עדיין ילדה - תהיה עוד שנתיים בגיל בו הייתי כשנישאתי. הילדות האפגניות בגילה חייבות את העזרה שלנו. החינוך שלהן, הילדות שלהן, החיים שלהן – כולם נמצאים בסכנה. מגיע להן להיות ילדות".