מותו של מעצב האופנה הכה אותנו בתדהמה, והזכיר לנו גברים אחרים שלקחו מאיתנו את הכישרון העצום שלהם מוקדם מדי כמו קורט קוביין, ריבר פניקס, פרדי מרקורי והית' לדג'ר. לא פייר
מותו בטרם עת של מעצב האופנה אלכסנדר מקווין עשה לנו קוועץ' בבטן. זה אף פעם לא נחמד לשמוע על מישהו שבחר במו ידיו לקטוע את רצף חייו, במיוחד כשעל פניו נדמה שמדובר בחיים נפלאים ומעוררי קנאה, ובטח ובטח כאשר מדובר באחד כזה שתרם לחיינו שלנו.
אגואיסטי ככל שיישמע, כשמישהו עם כישרון ויכולת לשנות מציאות של אחרים מחליט לחתוך את הכל וללכת מכאן זה פשוט לא הוגן. קצת כמו חוזה שהופר באופן חד צדדי, ועכשיו עלינו למצוא מאפס פרטנרים חדשים לעבוד איתם. אצל מקווין היה זה הראש היצירתי ומקור השראה לאמירה אופנתית, אבל הוא לא היחיד. הנה עוד כמה בחורים שהלכו בטרם עת והשאירו אותנו מיותמות, עצובות ובעיקר מתגעגעות.
קורט קוביין
את מי איבדנו? מוזיקאי מחונן וכותב שירים מבורך, שהצליח לעשות את הכמעט בלתי אפשרי בזמנו - להביא את המוזיקה האלטרנטיבית להכרה המיינסטירמית של הקהל. קוביין, הסולן האלמותי של "נירוונה", הוא הבלונדיני הפרוע ששכנע את כולנו ששווה להריח כמו ריח נעורים, לגדל שיער על הפנים ולהניע את ראשנו מעלה ומטה בבגדים קרועים ואם אפשר גם ממש מסריחים.
כל אלה גלגלו לכיסו הרבה מאוד כסף, תהילה והכרה מוזיקלית אמיתית. אבל דווקא אז, כשהפך להיות שם דבר במוזיקה העולמית, קוביין – בדומה לאמנים רבים – ביקש לחזור אחורה. לברוח מההמון שעוטף אותו ולחזור להיות בקצה, רחוק מהאמצע, במקום בו אף אחד לא ממש מכיר אותו והוא יכול לעשות את המוזיקה שלו בלי לתת דין וחשבון לפלייליסט. בשנה האחרונה לחייו נאבק קוביין בהתמכרות להרואין, מחלות ודיכאון. ב-8 באפריל 1994 הוא נמצא ירוי בראשו בביתו שבסיאטל.
מה פספסנו: מוזיקאי עם יכולת אמיתית להתחדש ולחדש, להתרענן ולרענן. נדמה לנו שהוא היה רק הולך ומשתבח עם השנים: מקצר שיער, מגלח זקן, מנמיך ווליום ועושה מוזיקה מדהימה.
רק אצלו מסריח זה סקסי. קוביין | צילום:
Frank Micelotta Archive, GettyImages IL
ריבר פניקס
ריבר פניקס היה אמור להיות היום בן 40, שחקן מצליח ורציני, עם תפקידי אופי בסרטים מהשורה הראשונה. יש להניח שהוא גם היה מככב בלא מעט מצעדים נוסח השחקן הלוהט של הוליווד או הגבר הסקסי ביותר של העשור האחרון, אבל במקום הוא יישאר לעד שחקן מפוספס בן 23 שהשיב את נשמתו לבורא על מדרכה קרה ואפורה בהוליווד.
פניקס היה בחור יפה תואר, קצת כמו בחורה, עם אג'נדה של שחקן אמיץ ואמיתי כבר מגיל צעיר. הוא התחיל לשחק כשהיה בן 12 בסדרה שכוחת האל "שבע כלות לשבעה אחים", אך מהר מאוד כבש את המסך בסרט "אני והחבר'ה" וזכה להערכה הוליוודית כשגילם נער ליווי ב"איידהו שלי". ב-31 לאוקטובר 1993 התמוטט בשדרות סנסט בהוליווד, מחוץ למועדון ה"וייפר רום" שהיה בבעלות השחקן ג'וני דפ. הסיבה הרשמית: מנת יתר של הרואין וקוקאין.
מה פספסנו: שחקן איכותי שעל אף יופיו החד פעמי הצליח שלא ליפול אל תוך מלכודת הדבש של כוכב נעורים זמני. למרבה האירוניה והעצב, במותו הוא הפך להיות כזה.
נכנס יותר מדי לדמות. לדג'ר
הית' לדג'ר
אין אף פעם זמן טוב למות, אבל נדמה שלהית' לדג'ר זה קרה בטיימינג הכי גרוע שיכול להיות: השחקן האוסטרלי המבריק והיפהפה הלך לנו רגע לפני שהוכתר לשחקן הגאוני של הוליווד לשנת 2008. מקורות מספרים כי דווקא הדמות שזיכתה אותו באוסקר (הג'וקר ב"באטמן - האביר האפל") היא גם זו שבין היתר אחראית לנפילתו.
לדג'ר התחיל את מסלולו בהוליווד כבחור יפה וממזרי, שהתיישב היטב על משבצת כוכב הבנות כשכיכב בסרט "עשרה דברים שאני שונאת אצלך". עד מהרה הוכיח הבחור שהוא הרבה יותר מפנים יפות, כאשר סירב להצעות קיטשיות שיהפכו אותו לעוד אליל מיותר והחליט להפוך לשחקן אופי. בין סרטיו הבולטים: "הפטריוט", "מונסטר בול", "סיפורו של אביר", "קנדי" וכמובן "הר ברוקבק" עליו זכה בפרס גלובוס הזהב.
אלא שאז, כמו בקרב הקודמים לו, החיים הטובים של לדג'ר התפוררו אל מול עיניו כאשר אם בתו, השחקנית מישל וויליאמס, החליטה לפרק כוחות. מקורות מספרים כי לדג'ר קיבל את דבר הפרידה קשה מאוד. לזה תוסיפו את הדמות הפסיכוטית שגילם ב"האביר האפל", אליה מספרים כי נכנס עמוק מדי ומהר מדי, והנה לכם מתכון לדיכאון ולילות טרופים. לא ברור אם לדג'ר תכנן למות ב-22 בינואר 2008 - יכול להיות שהוא רק רצה לישון קצת. אבל לשילוב הכדורים הקטלני הייתה תוכנית אחרת, אכזרית הרבה יותר.
מה פספסנו: בדומה לקוביין, לדג'ר הצליח בחייו להוכיח היטב מה הוא שווה ולמה הוא מסוגל. קשה לדמיין איך היה יכול להתעלות על דמותו של הג'וקר, אבל בטוח שהיה מעניין לראות אותו מנסה.
פרדי מרקורי
אהב לנענע. מרקורי | צילום:
Dave Hogan, GettyImages IL
בניגוד לקורט קוביין, פרדי מרקורי אהב בגדים צמודים, נענועי ישבן וקולות גבוהים. בדומה לו, הוא נותר בלתי נשכח. מרקורי נפטר ב-1991, ובחייו היה ללא ספק אחד מהמוזיקאים הבולטים של הסבנטיז והאייטיז. עם קריירה עשירה כזמר הסולו של "קווין" ולימים סוליסט עצמאי, מרקורי אחראי על פס הקול של החיים של רבים מאיתנו. לא ניתן לקחת ממנו גם את תרומתו למראה המגוחך של האייטיז שכלל שפם - אבל איכשהוא, על הזמר הראוותני והססגוני הזה זה התלבש טוב.
נראה שמרקורי, בניגוד לקודמיו, דווקא נהנה מהחיים של העשירים והיפים ואילו יכול היה, יש להניח שהיה ממשיך לחיות אותם כמו גדול, על המסלול המהיר, עם הקול האדיר שלו והשואו המוטרף - אלא שב-1986 התגלה שהזמר חלה במחלת האיידס. יום לפני מותו, לאחר הכחשות רבות, שחרר הצהרה פומבית שמסבירה את דבר מצבו הבריאותי, בה הוא מבקש לומר כי הוא אכן חולה ומבקש לשמור על פרטיות. זה החזיק מעמד 24 שעות בלבד.
מה פספסנו: זמר אדיר, פרפורמר מהפנט ואחד שיכול היה בקלות למלא את איצטדיון רמת גן ולגרום לכולנו לפזז לרקע "ווי אר דה צ'מפיונס".
לא נשכח גם את: ג'ים מוריסון (הלך בגיל 27) שהרטיט את ליבנו ומטה מכך, ברנדון לי (הלך בגיל 28) שבא משושלת עצבנית (בנו של ברוס לי) ופרש בטרם עת בתאונה מפחידה על סט הצילום של "העורב", ג'ון בלושי (הלך בגיל 33) שהיה די כעור אבל מצחיק לעילא וג'יימס דין, שיש להניח שהיה עושה לנו את זה גם בגיל 70.
