הסדר הטיעון שהפרקליטות הצבאית הגיע אליו בפרשת בוכריס הוא לא פחות מביזיון חברתי לציבור הנפגעות ולציבור בכלל. ועם זאת, נראה שהסדר זה הוא הסימפטום ולא הבעיה. הבעיה היא מערכת שלמה שחוטא לציבור הנשים, הן מעל מ51% מהאוכלוסייה, ומפקירה אותנו פעם אחר פעם וזאת מהטעם הפשוט: החוק לא נחקק על ידי נשים והוא לא נועד עבור נשים.
עד שנות השמונים לבעל היה מותר לאנוס את אשתו
עבירת האונס במשפט הישראלי היא ירושה שלנו מהמנדט הבריטי. מאחר שהנשים באנגליה קיבלו זכות הצבעה רק פחות משלושים שנה לפני קום מדינת ישראל, ברור כי נשים לא לקחו חלק בניסוח העבירה. החוק נחקק על ידי גברים לבנים הטרוסקסואליים ממעמד סוציו אקונומי גבוה - ובהתאם, הוא שיקף את עמדותיהם והשקפותיהם.
כך למשל, עד שנות השמונים לגבר היה מותר לאנוס את אשתו מאחר והחוק קבע שאונס הוא בעילה בניגוד לדין. מה זה "בניגוד לדין"? במדינת ישראל חל הדין האישי של הרבנות על בני זוג יהודים ועל כן אותו בעל טען שנכון שהוא כפה על אשתו יחסי מין אך מאחר שהם נשואים זה לא בניגוד לדין.
בבית המשפט הנושא נפתח לבירור ולבסוף נקבע שבדין האישי היהודי, בניגוד לדין האישי הנוצרי שהוא ירושה מהבריטים, לגבר אסור לאנוס את אשתו. הוא יכול לגרש אותה ולהכריז עליה כמורדת אם היא מסרבת לקיים עימו יחסי מין אך הוא לא יכול לכפות עליה יחסי מין. בעקבות הפרשה הזאת המחוקק הישראלי שינה את החוק כך שלא משנה מה הדין האישי שחל על בני הזוג, אסור לגבר לאנוס את אשתו. כמה פשוט היום, כך לא היה ברור אז.
עד שנות התשעים, אם לא התנגדת - לא נאנסת
והנה עוד שינוי שארע: בתחילת דרכה בחוק הישראלי עבירת האינוס דרשה שהאישה תתנגד בכוח למעשה האונס, ומותר היה לחקור נפגעת תקיפה מינית על עברה הפלילי. כאילו שזה משנה עם כמה אנשים היא שכבה לפני שמישהו אנס אותה. באותו זמן אף אחד לא טרח להתחשב בעובדה שכל המחקרים מראים שרוב הנשים קופאות במצב של טראומה נוראית מהסוג הזה.
למרבה המזל, כל אלה בוטלו בשנת 1988, אבל הדוגמאות האלה עוזרות לנו להבין עד כמה נקודת המבט הגברית חדרה לתוך החוק. למעשה, עד שנת 2000 החוק דרש שימוש בכוח של האנס כלפי המתלוננת על מנת להוכיח שהיה אונס. אולי זה נכון שכשודדים מישהו הנשדד מתנגד בכוח אך במציאות בה מעל 85% מהמקרים של אונס מתרחשים בין מכרים, בתוך המשפחה, בין בני זוג, שימוש בכוח כלל לא נדרש, מפסיק שהיא תשתתק מפחד, מחשש, ממבוכה ומהאשמה שהחברה כופה עליה.
ומה היום?
לכאורה, החוק השתנה והיום הגשת התלונה אמורה להיתפש כדבר "כדאי" יותר. אך בפועל, המשטרה והפרקליטות סוגרות כ-50% מהתיקים בגין חוסר ראיות, ורק כ-20% מהתלונות שמוגשות למשטרה בגין עבירות אינוס מבשילות לכדי כתב אישום. במילים אחרות: ברור שישנה בעיה. בעיה קשה שמצביעה על מערכת שלמה שפועלת מכוח חוק שנוסח על ידי גברים לבנים הטרוסקסואליים ממעד סוציו-אקונומי גבוה ונועד עבורם, ולא עבורנו.
עבירת האינוס אינה תואמת את המציאות בה מתרחשים מעשי אינוס ומכאן נובע הקושי להוכיח את העבירה כפי שהיא כתובה היום בספר החוקים. במילים אחרות, כשהחוק לא נחקק על ידנו והוא לא נועד בשבילנו, מערכות אכיפת החוק והצדק מפקירות אותנו, לא מודעות למציאות שלנו, לחוויות החיים שלנו.
אנחנו נתכנס היום בשעה 19:30 ברחוב אליעזר קפלן פינת דוד אלעזר (בין הקריה לשרונה) ונדרוש סדר מחדש, כזה שאנחנו שותפות לו ודעתנו היא המובילה. אנחנו לא מסתפקות יותר בהסדרי טיעון מבזים, הפרקליטות לא עושה לנו טובה שהיא מגיעה להסדרי טיעון מהסוג שהיא הגיעה במקרה של בוכריס, התפקיד שלה זה לייצג את האינטרס הציבורי ואנחנו, אנחנו זה הציבור ואנחנו דורשות שהם יעשו את העבודה שלהם ואם הם לא מסוגלים, אז שיתלו את המפתחות וילכו הביתה. בואו.