היה זה ערב מואר ונעים, לאחר חופשת חג משפחתית ומפגשים עם חברות קרובות. היא הייתה גרושה כבר זמן מה, וניסתה להתרגל לזמן הפנוי בלי ילדיה ולחופש שנפל עליה. אחת החברות המליצה לה על סדנה לנשים. היא הגיעה. כך גם אני הגעתי.

עיניה העצובות ויופייה השותק היו הדבר הראשון שראיתי, כשנכנסתי לחדר שבמרכזו שטיח הודי עגול ויפהפה. נדמה היה שעיני כל הנשים היושבות שם שקועות בעצב. כך פגשתי את אורית.

התיישבתי.

האם גם עיניי כה עצובות? חשבתי.

המנחה הייתה ההפך הגמור מאותו "יופי שותק", כולה מלאת חיים ואנרגיות, תשוקה ושמחה. היא ביקשה לעבוד על סיפור אחד בלבד דרך פסיכודרמה, וכדי לבחור סיפור היא ביקשה שלוש מתנדבות שיעמדו וייתנו כותרת לכאב שאיתו באו:

"כל אחת מכן תקום ותעמוד מול האישה שכותרת הכאב שלה הכי מתחברת אליה. הטור שבו יעמדו הכי הרבה נשים יקבע את הסיפור שעליו נעבוד".

אורית התנדבה לקום ואיתה שתי נשים נוספות. הכותרת שלה הייתה "להרגיש נאנסת בנישואים", הכותרת השנייה הייתה "נעלמת במֵרוץ העכברים", והכותרת השלישית הייתה "לוותר על הקריירה למען המשפחה".

את השקט היה אפשר לנסר במסור. הנרות במרכז המנדלה רקדו, וכעת המנחה ביקשה מכולן לקום בשקט ולעמוד מול האישה שכותרת הכאב שלה מתחברת אליהן. אני עמדתי שם והרגשתי תנועה סביב אורית, תנועה שהפכה להיות טור אחד צפוף וארוך מולה.

אט אט כמעט כל הנשים בחדר, כעשרים או יותר, נעמדו מולה. חלקן בכו.

זה היה רגע מצמרר שבו הבנתי לראשונה כמה כאב נשים שומרות עם עצמן ולא מעזות לפתוח.

עטיפת הספר קצוות  (עיצוב: אורנה זנדני. איור: רוזלין זוהר)
עטיפת הספר קצוות מאת רוזלין זוהר בהוצאת אופיר ביכורים | עיצוב: אורנה זנדני. איור: רוזלין זוהר

אורית היא ביולוגית, שעובדת במעבדה החוקרת את ההורמונים הנשיים ואת השפעתם על בחירות שנשים עושות בחייהן. חייה הם, כמו שאומרים, "צחוק הגורל" או במקרה הזה – בכי.

היא כבר אימא לילד מתוק בן ארבע, גרה בצפון הארץ ונוסעת כל יום ברכבת למרכז. לעיתים היא גם נוסעת ברכב, בעיקר בימים שבהם היא חייבת להיות רק עם עצמה.

היה זה יום חורפי וגשום, חודש אחרי שמתה בתוכה התינוקת שלה, שאותה היא ילדה ללא רוח חיים בסוף החודש השמיני. היה זה אחד מהימים האלו שבהם היא החליטה לנהוג, לוותר על הרכבת. היא מצאה את עצמה נוהגת באוטו, שנראה כמו פיצוציה ניידת. כמות החטיפים שקנתה ואחסנה לא הייתה מביישת שכבה שלמה בטיול שנתי.

גשם קליל שטף את השמשה, והדמעות שטפו את לחייה. התנועה בכביש זזה ממש לאט. היא שלפה מתחת למושב ביסלי, ובין הדמעות המלוחות לביסלי המלוח זמזמה את שיריה של אדי בריקל, האהובה עליה. בצד הדרך ראה אותה שוטר שולפת ביסלי מתחת למושב, ועצר אותה בצד. היא ניגבה את הדמעות כמו שהיא יודעת לעשות טוב כל כך, להסתיר את הכאב. הוא ביקש לבדוק את הרכב, היה בטוח שהיא מחביאה סמים. אחרי שמצא בערך ארגז של חטיפים ועטיפות ריקות, הוא נרגע. השוטרת שהתלוותה אליו שמרה על חיוך והתאפקה לא לבכות או לצחוק. היא אמרה שזה לא הגיוני, שבחיים לא ראתה כזה דבר, קראה לה הצידה, חיבקה אותה ואמרה:

"מתוקה, לכי לטיפול".

אז היא הלכה. הלכה לבכות על התינוקת שמתה לה בתוך הבטן. באופן די מפתיע, התברר שאובדנה של התינוקת היה פחות נוכח שם, בטיפול, ומה שתפס נפח משמעותי היה הנישואים שלה או בעצם השאלה: למה היא הסכימה להיות במקום הזה בזוגיות? למה היא לא עצרה אותו כשביקש ממנה להיכנס לגופה והיא לא רצתה? הרי בכל התחומים האחרים היא חזקה כל כך. למה היא ויתרה על עצמה, לבקשתו, בכל תחום?

שנה אחר כך, כשהגיעו לטיפול זוגי, אמרה לה המטפלת:

"את הפכת להיות המשת"פית הכי גדולה שלו בלפגוע בך".

זו אשמתי, היא חשבה לעצמה.

"את לא אשמה, יש לך אחריות על עצמך", הסבירה המטפלת, "ואת לא חייבת להסכים שזה יימשך".

היא מלמלה משהו על החוזה החדש, ואם הוא יבחר ללכת בחוזה החדש זה עניין שלו. כן, כן... עניין שלו... ומי יישא בתוצאות? היא פחדה ללכת כדי לא להישאר לבד. היא עדיין לא הבינה שהיא כבר לבד.

גם הבדידות שלה עלתה כל הזמן במהלך הטיפול. להיות אישה נשואה, מצליחה, מגשימה, מתפקדת, שמסביבה חברות, על האש, טיולים... ובכל זאת, בודדה כל כך. אך בסוף, ברגעים הכי קשים, היא הייתה לבד.

לא היה אפילו אדם אחד בעולם כולו שהיא יכלה לספר לו עד כמה היא סבלה, למשל בסקס. עד כמה היא בכתה כשהוא המשיך והמשיך באגרסיביות, גם כשכאב לה, אף שהוא ראה דמעות בעיניה, אף שהיא אמרה לו שלא נעים לה. אמרה בכל גופה וגם במילים. גם כשהוא היה רגוע יותר, זה נמשך רק כמה דקות, ואז בלי לשים לב "ברח" לו, והוא שוב התבלבל והניח באגרסיביות כף יד על צווארה או נשך או שרט או הכאיב או סובב אותה בברוטליות: "אחח... אני מת לדפוק אותך מאחורה" ועוד כל מיני. זו הדרך שלו לאהוב, היא הסבירה. בעיקר לעצמה.

מין. סקס. אינטימיות. היא יודעת שזה משהו שאמורים ליהנות ממנו, אבל אם לומר את האמת, היא ידעה עמוק בתוכה, אולי מתוך חינוך או תרבות או החברה שגדלה בה, שמין זה קצת אסור, וליהנות מזה הופך אותך ל"שרמוטה", ואולי לבנות זה קצת פחות מותר מאשר לבנים. אי־אפשר להתעלם מההבניה החברתית של מיניות נשית אשר נועדה לספק את הגבר; נשים רבות כל כך מזייפות כדי שהוא יהיה מרוצה. עשרות או מאות שנים של תפיסה נוראית לא ייעלמו ככה פתאום.

היא מושא תשוקתו. בכל שעה עגולה, כמו שהוא עצמו סיפר, הוא מדמיין את עצמו נכנס לגופה לפחות פעם אחת.

"עד הקצה שלך", כך הוא אמר, "גבר חושב על סקס לפחות פעם בשעה, את בחיים לא תביני", כך הסביר, "אז תחשבי מה זה בשבילי לחזור הביתה בסוף יום עבודה ואת לא רוצה?"

הוא רצה את גופה כל כך, והיא התבלבלה וחשבה שזו אהבה. הרי מה יותר אוהב מלרצות את כולך כל הזמן?

"כל העניין הזה של מין ותשוקה, את מבינה את זה", היא אמרה לי, ואני מבינה. "זה הרי מקור הבריאה, מקור היצר ומקור החיים. שם הכול מתחיל; למטה באיברים, בחום, בגוף, בחום שבבטן ובין הרגליים. כשאוהבים".

גם היא חוותה הנאה כזו בעבר, אפילו איתו. אבל משהו בלידות, בכאב ובתחושה שלה, שהיא שקופה עבורו – מאז היא כבר לא הצליחה ליהנות. היא לא ידעה אם זה בגלל תחושת הלחץ שלו או האדם האגרסיבי שהוא נהיה אחרי שעבר גם הוא משברים משלו, אולי בגלל משהו פיזיולוגי בגוף שלה או אולי כי היא פשוט לא אוהבת אותו יותר.

"הינה, אמרתי", היא הודתה בפניי. 

והשנים עברו, ונולד לה עוד ילד, והאושר היה גדול וגם המריבות. העומס נפל עליה – גידול הילדים והקמת עסק חדש בתחומה, שהכניס לבית סכומי כסף יפים, ובכל זאת, משום מה, לרוב היא הרגישה אשמה. כל מריבה, אי־הסכמה, חוסר הרמוניה בזוגיות – האשמה הוטלה עליה. תמיד. מולו היא התגוננה, אך בתוכה היא כבתה, כאילו לא יכול להיות שהוא... הוא פשוט לא רגיש מספיק. הוא הרשה לעצמו לריב איתה על סקס כשהייתה רק שבוע וחצי אחרי לידה או כשהייתה מקוררת או סתם לא רצתה. הרי אישה יכולה פשוט לא לרצות. 

"זה שטויות שכתבו שלושים יום... הרי הוציאו לך את התפרים אחרי חמישה ימים, וזה שיש לנו תינוקת קטנה לא אומר שאין לי צרכים", הוא הסביר לה.

היא ניסתה לעמוד על שלה, אך הוא התמיד בניג'וס והצליח לשאוב אותה. כשלא היו לו כוחות לשטוף את מוחה בשיחות קודחות ובשכנועים, הוא פשוט החזיר לה בעונשים סמויים; כל פעם שהיא לא רצתה אותו: "אני לא הולך לסופר", "אני לא מתכוון לעזור לך עם הילדים", "שלא תבקשי שנבקר את הורייך"...

 הרחם בוכה

היא הייתה אימא צעירה אחרי שבר גדול, והיא לא הבינה.

"נשים הרי מספרות הכול, מקשקשות ומפטפטות... אז איך זה שאין אף חברה שאני יכולה לפתוח איתה את זה?" היא שאלה. 

ואם היא בעצמה לא פתחה את זה, היא תהתה מה החברות שלה שמרו לעצמן כאימהות צעירות? עם השנים היא הבינה שאינטימיות זה בעצם הנושא הכי לא מדובר. נושא מושתק. אולי בגלל הפחד שלה שישנאו אותו, שיגידו: 'איך הוא יכול לשכב איתך כשאת עם דמעות של כאב בעיניים?' אולי כי היא פחדה שיגידו לה: 'תעזבי אותו! איך את יכולה להישאר עם גבר ששנייה אחרי שהוא יוצא מגופך, הוא מסובב לך את הגב, וגם כשאת סובלת לא מעניין אותו מה עובר עלייך?' ואולי כי פחדה שיגידו לה, כמו ששמעתי לא מעט נשים בשיחות נשים: 'תפתחי את הרגליים, שיגמור, ואז תתפני לך לעיסוקים שלך, מה את עושה מזה עניין?'

היא עשתה עניין. זה בהחלט עניין כשמישהו חודר לתוך הגוף שלך, לקודש הקודשים שלך, לנשמה שלך, לקצה הפנימי שלך. גם אם תצליחי לספוג את זה שנים, בסוף תגיעי לקצה ולא תביני איך בתוך הנישואים שלך הרגשת נאנסת.  

אבל איך היא יכולה לעזוב אותו? היא חשבה לעצמה: אני אימא לילד קטן שממתין בבית שנחזור עם אחות קטנה, אבל אני אחזור בידיים ריקות. הוא צריך אותי עכשיו יותר מתמיד.

היא נזכרה איך חודשים שלמים ניסתה לנחש מה אימא שלה הייתה אומרת על הסבל הזה של הבת שלה, לוּ הייתה יודעת. אולי גם אימה סבלה כך כל החיים עם אבא שלה? אני חושבת על הסבל הרב של נשים מדורות קודמים, נשים שלא היה להן אומץ להגיד משהו. והזוגות האוחזים ידיים בטיילת – מה איתם? האם הנשים תמיד רוצות בלילה, בחדר המיטות? ומה קורה כשהן לא רוצות? גם להן הוא אומר: זה יהיה קצר, נו, מה אכפת לך? כמה נשים עוברות את זה ולא מדברות? מְרַצּוֹת מתוך פחד לפרק? לאכזב? וגברים? האם גם הם לעיתים מְרַצִים?

היא חזרה הביתה אחרי יומיים קשים בבית החולים, שבהם ילדה תינוקת מתה. חזרה עם חלב בציצי, אבל לא היה את מי להניק. רגע קודם לכן היא נפרדה לגמרי לבד מהתינוקת הקטנה שלה, שלחה אותה לנתיחה בתוך צנצנת. הוא היה חייב לעבוד. הוא סירב להיות שם איתה. הוא חשש לנפשו ועזב אותה שם לבדה. כשהגיעה לביתה מפורקת, כל מה שחשבה עליו היה איך היא קמה לטפל בילדהּ הקטן. היא רצתה להיכנס תחת שמיכה ולבכות בשקט, אבל זה לא היה אפשרי.

כך היא מצאה עצמה – האישה הצעירה, החזקה, העצמאית, שיודעת להסתדר לבדה תמיד – ממוטטת פתאום, מתחננת לעזרה מבעלה.

"אל תלך לעבודה, בבקשה... תישאר איתנו. אני לא מצליחה להפסיק לבכות, הוא יראה אותי ככה... בבקשה..."

"אני מצטער, יש לי המון עבודה. עברו עליי ימים קשים ועכשיו יש פער לצמצם, ואת כבר בסדר". 

היא הרגישה שנזרקה לכלבים. ננטשה ברגעים הכי קשים. היא רצתה למות, זו הייתה התחושה. היא הייתה המומה – ימים קשים בעבודה? פער לצמצם? היא כבר בסדר?

היא כבר בסדר.

היא סיפרה על כאבה, ואני שתקתי. אף אישה לא צריכה להרגיש בדידות כזאת.

צנצנת שבורה

בעודה חותכת ירקות לארוחת הערב, דמעה קטנה זלגה. היא כאבה שוב את אותה מריבה קשה שבה ביקשה ממנו להיות לצידה בבית, כשהגיעה מבית החולים אחרי לידה שקטה. הוא אמר לה:

"תסתדרי לבד ותפסיקי כבר להיות כזו מפונקת".

מוזר איך שזיכרון יכול לשמר מילים סתמיות כל כך. 'מפונקת'. איך זה קפץ לזיכרונה שנתיים אחרי כן?

רצועות ירוקות נחתכו לקוביות, ורעש הסכין הלם על קרש החיתוך כמו מדיטציה קבועה לשעת ערב. ליבה קפא כששמעה משהו נשבר. היא ניגשה במהרה למקלחת, שממנה הגיע קול ההתנפצות, ופתחה את הדלת בחשש. גבו העייף פנה אל הדלת, ומפיו נפלטו קולות ומלמולי כעס.

"הכול בסדר?" שאלה, וכבר הצטערה על בחירת המילים.

הוא הסתובב וצעק:

"לא. הכול לא בסדר. זה לא בסדר. זה נשבר. צנצנת הקרם שלך נשברה, לעזאזל... למה היית חייבת להניח אותה כאן?"

היא הסיטה את ראשה, כמתכוננת למצוא תשובה חכמה, ניגבה את כפות ידיה באחורי המכנסיים והשאירה עליהם סימני אצבעות, וניסתה להסביר...

"ומה פתאום החלטת לקנות לך קרם גוף כזה יקר? ממתי את בכלל נמרחת? מה נהיה ממך? גברת! תראי מה קרה כאן עכשיו!"

הוא ממש צעק, הזיז אותה מפתח הדלת בנגיעה קלה בכתפה, קלה אך משפילה. היא התבוננה סביב, הוא יצא בצעדים כבדים וטרק את דלת המקלחת.

היא תפסה שוב את ראשה ולא האמינה – זה האיש שבו התאהבה לפני עשרים שנים? זה האיש שהיה החייל הכי יפה בבסיס? החייל שאיתו היא לא רצתה להפסיק לעשות אהבה? המתוק שליטף את שערה ולחש לה מילים קסומות כשצעדו יחד דרך האיקליפטוסים בבסיס למקום המסתור? שחלקו יחד סנדוויץ' עם בטן מלאה בפרפרים?

היא נזכרה איך הם ניסו יחד ליצור משרוקיות מעלים יבשים בחורשה ההיא בבסיס. איך לקחה בעדינות עלה איקליפטוס, קיפלה אותו והניחה אותו בין שפתיו: "עכשיו תוציא אוויר בעדינות", הסבירה, והוא ניסה וצחק. היא נשפה לפיו דרך עלה איקליפטוס מקופל, והוא שאף את אהבתה, שאף והעיף את העלה מפיו ונשק לה בחוזקה. כשפיה בתוך פיו היא צחקה צחוק שלא יכול היה לעמוד בו:

"אני פשוט אוהב אותך", אמר.

אישה עצובה (צילום: getty images)
"איך הוא יכול לשכב איתך כשאת עם דמעות של כאב בעיניים?" אילוסטרציה | צילום: getty images

הרצפה הייתה מלאה ברסיסי זכוכיות, וחדר האמבטיה התמלא בריח חזק של וניל פצ'ולי. היא ניקתה את הזכוכיות, וכשהסתובבה ראתה שהוא יושב מול מסך הטלוויזיה וצוחק לעצמו, זולל בוטנים בריח מלוח ולא מבין מדוע היא לא באה לשבת לידו, להיות לו האישה הטובה שהוא רצה כל כך, שהיה בטוח כל כך שמגיעה לו.

כבר הרבה זמן היא ידעה והרגישה בתוכה שלא תהיה מסוגלת להיות לו האישה הזו לעולם, ואולי בעצם גם מעולם לא הייתה. גם הוא כבר ידע. ידע, כי היא פשוט אמרה לו שהיא רוצה להתגרש. זה כבר נאמר בבכי מרסק, בלילות שבהם שניהם נשברו ובכו יחד. זה נאמר גם כאשר רק היא בכתה, והוא טרק אחריה את הדלת בחוזקה וצעק: "בת זונה". הוא? הבחור החביב הזה, ככה מקלל? כל פעם שזה קרה לו היא לא האמינה.  

וברגע שזה נאמר, זהו זה. זה תמיד היה ענן שחור שריחף שם.

גברים מהסוג הזה אינם מסוגלים לשאת את התחושה שבה אהבת נעוריהם כבר לא רוצה אותם, והם יעשו הכול כדי שהאהובה שבראשם לא תעזוב אותם, אף שהם עצמם כבר מזמן לא איתה.

היא הרגישה שהוא כבר מזמן לא היה איתה, ולמרות זאת עדיין ניסה להחזיק בכוח בנישואים האלו. ה"בכוח" הזה כלל הכול, כל מניפולציה אפשרית – החל מ"אני אתאבד" ועד "אני אמוטט אותך כלכלית ואתן למישהי אחרת לגדל לך את הילדים" או "את תצטערי על זה", "מי ייקח אותך?" ו"משהו לא בסדר איתך בראש, כלבה!" ועוד כל מיני קללות.

שוב דמעות. לאחרונה היא כבר לא הצליחה לעצור אותן. היא הסתובבה חזרה למקלחת וסיימה לנקות את הזכוכיות שנותרו מצנצנת הקרם השבורה. למה להמשיך לריב? מה הטעם? הילדים במיטות והם שומעים. כל מריבה הפכה לקולנית עם איומים והשפלות. היא טבעה בכאב נוראי ובחלום על הימים הטובים שהיו או שיהיו. היא התפללה שזה יעבור ושתקה כדי שהילדים שלה לא ישמעו מריבות.

כשהוא נרגע היא דיברה איתו על הכאב שלה, אבל כמו שאמרה לו המטפלת הזוגית:

"אתה מגיע לכאן כדי להרכיב משקפיים ולראות טוב יותר את מה שהולך בנישואים שלך, והינה, הפלא ופלא – עדשות המשקפיים הן בעצם מראות; אתה רואה רק את עצמך, במקום לראות טוב יותר".

היא טבעה. מה יעזור לה לנשום?

היא כמעט אהבה אותו

היא חיה בתוך ארמון האבסורד. מצד אחד, היא נלחמה על סעיפים בהסכם שלום בית, ומצד אחר, רצתה גירושין אחרי שבגדה בבעלה, אחרי ששנים רבות בגדה בעצמה. הוא התחנן לפניה שייתנו לזה צ'אנס, והיא גם הבינה שזה הצ'אנס היחיד לצאת מהנישואים האלה בלי מלחמות נוספות. היא הציעה הסכם שלום בית או גירושין, כדי שתמיד תוכל להחליט ללכת ואף פעם לא תוחזק בכוח בנישואים.

מצד אחד, היא חיה חיים רגילים בביתה, וניסתה לספר לעצמה שאולי זה עוד יצליח, אולי היא עוד תצליח לאהוב אותו. מצד אחר, המאהב שלה עוד ברקע. אף שהיא חתכה את הקשר עימו והחליטה לתת צ'אנס אמיתי לבעלה, שהיה אהוב נעוריה, האיש ההוא נשאר לתמוך בה, עזר לה, קרא סעיפים, הסביר לה על קרנות, על כספים, על הסדרי ראייה ועל כל מיני מילים שהיא לא חלמה שתשמע בחיים שלה. 

ובכל זאת, אם יש משהו שהיא ממש רצתה בשלב זה בחייה, זה להצליח לאהוב אותו שוב. את בעלה. להיגמל מתחושת הלב ופשוט לחזור אחורה. לרוקן את מה שקיים ולמלא מחדש. היא חשבה שאחרי כל השנים שחיו ביחד יהיה הוגן לספר לו שהיא התאהבה, היא חשבה שהם יצליחו לעבור את זה ולהיפרד יפה. היא לא הייתה חכמה גדולה ושכחה למה הוא הפך להיות. הוא תבע תביעת גירושין בניסיון לרושש אותה מהכול, כולל מילדיה, ניסה לטעון שהיא מטורפת, איים עליה שייקח ממנה את הילדים, שיפרק וימוטט אותה. הוא רצה להתגרש – אבל לא באמת רצה. כי בד בבד הוא אמר שיהיה להם טוב ושיצליח לסלוח לה... רק אם היא תחתום שהיא מוותרת על חלקה מהבית ודרישות נוספות.

לא, בבקשה! רק שלא יסלח. שוב הדיאלקטיקה הפנימית הזו – מצד אחד, היא מבקשת סליחה ומרגישה אשמה כל כך, ומצד אחר – אל תסלח! רק לא זה! היא לא יכלה להיות איתו יותר, אבל גם לא להיות זו שעוזבת אותו, הוא לא יצליח לשאת זאת. הוא איים שיתאבד. הוא היה גמור. היא ראתה אותו גמור, וזה פירק אותה עוד יותר. עדיין היו לה סנטימנטים, משום מה. טוב, זה לא חדש. כבר כמה שנים שהוא איים שיתאבד אם היא תלך. איים שהוא יחטוף את הילדים למדינה אחרת, שייעלם איתם. הוא ידע לשכנע, אין ספק. המחשבה על הרגע הזה, שהוא עלול להתחרפן, בצבצה בראשה בכל פעם מחדש. הפחד. הוא יכול בקלות להתהפך.

היה זה יום עמוס עניינים. היא חזרה מאספת הורים ולפני כניסתה לבית הקשיבה למתרחש בביתה שלה דרך הדלת. היא שמעה אותה, את חמותה, אומרת לו:

"אם היא רוצה ללכת שתלך, אנחנו נשאיר אותה בלי שקל, שתגור באיזו דירת חדר עלובה".  

כשהלכו הוריו, הוא התנצל והתנצל, ואיכשהו זה לא היה אמיתי. הוא אמר לה:

"עוד נהיה מאושרים, את תראי. יש לנו שני ילדים ביחד ואני האבא שלהם, אני האהוב שלך שפגשת לפני כמעט עשרים שנים, איך שכחת? גם אם כולם יגידו לי לזרוק אותך, אני מוכן לתקן".

הוא אמר לה שהוא חבר שלה ואוהב אותה. הוא אמר שהוא עדיין אוהב אותה ולא מוכן לראות אותה עם מישהו אחר. שהוא יתקן הכול, שהוא יטפל בעצמו. אמר שהוא דחף אותה לזרועותיו של הגבר ההוא והתעלם ממנה שנים, נטש אותה ופגע בה ועשה דברים שהיא לא רצתה, מרוב אהבה, כמובן. הוא אמר שהוא מצטער ושהוא יתחיל טיפול פסיכולוגי, בשבילה.

הילדים נרדמו, והם פינו את ארוחת הערב. שוב רעש הסכו"ם, שבעזרתו היא מנקה את שאריות האוכל מהצלחות, התגבר על מחשבותיה. היא הרגישה חולשה והתיישבה לרגע על הספה. זה היה יום ארוך ומלא ויכוחים. היא הודיעה לו: "אני במחזור", ומייד שאלה את עצמה למה לעזאזל הייתה צריכה להודיע לו. הוא התאכזב, כמובן, שניהם ידעו בדיוק מה זה אומר.

"לא נורא, את יכולה לפנק אותי, אפשר לעשות דברים אחרים..." הוא אמר כשעמד מעליה ותפס את שערותיה מעט בכוח.

"לא! לא מתחשק לי ביום כזה מלא ויכוחים, וזה לא קשור למחזור".

לא היה לה מושג איך היה לה אומץ פתאום להגיד לו.

שוב ויכוח. הוא שאל:

"למה את לא יכולה למצוץ לי כשאת במחזור? מה כבר יקרה לך? גם אם לא מתחשק לך, עושים לפעמים דברים אחד בשביל השני".

הוא המשיך להטיף לה ברצינות רבה, וחלק נוסף בה נכבה. הוא הסביר כמה היא צריכה להבין ושהיא חייבת לדעת ש... ובראשה הסתובבה רק המחשבה על כך שהיא כבר לא יכולה לסבול אותו. השתלט עליה כעס על רצונו את גופה בלי להתחשב ברצונה ובמצבה. כעס שלימים ולשנים הפך לשנאה ממשית. הוא שוב לקח ממנה בכוח, בגנבה, את מה שהיא לא רצתה להעניק.

היא חשבה לעצמה: באמת חייבים לעשות דברים שלא רוצים? היא נזכרה שאחרי שאביה מת, רצתה לחגוג את יום הולדתה עם אימא שלה, והוא סירב לנסוע לשם. אימא שלו רצתה לבוא לבקר אז, והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שיצטרך לאכזב אותה ולסרב לביקורה. הוא העדיף שאשתו תסבול בבית. העניש אותה. זה היה יום הולדתה ה־30, חופשת סוכות, והיא הייתה בבית לבד עם הילדים.

"לא נוסעים וזהו", הוא אמר, "נחגוג לך כאן, אנחנו והילדים".

איך העזה להקשיב לו בכלל? איך העזה לוותר על עצמה ככה? היא כה רצתה כבר לעבור מהיישוב הזה ולגור קרוב למשפחתה. היא כה רצתה שיהיה לצידה בלידה הנוראית ההיא, של התינוקת שמתה בתוכה, או לפחות שייכנס איתה להיפרד מהתינוקת הקטנה הזו שלהם, אחרי יומיים של לידה כואבת עד מוות כמעט. היא רצתה שיעזור לה להיפרד ממנה, מהקטנה שבתוך מְכל הפלסטיק המעט שקוף עם המדבקה שעליה מספר תעודת הזהות שלה, המְכל שיישלח לנתיחה, ובתוכו הגוף של הבת שלה. הידיים הקטנות האלו, המתות. היא הייתה גמורה מכאב, מפורקת, והוא נעלם.

היא רצתה כל כך שיניח לה בלילה ההוא. רצתה שיבין אותה, שיגיע קצת יותר מוקדם מהרגיל ביום ההוא, שבו סגרה את העסק שהיה חלום חייה ושלחה משאית מלאה בשברי חלום לעיר אחרת. היא זכרה איך עמדה שם ברחוב והביטה בכאב על המשאית שנסעה עם ילדיה הצעירים, שאחזו את ידיה וראו אותה נשברת, מתפרקת על המדרכה הדהויה, מחניקה את בכייה. הרי זה החלום שלה שנסע מכאן, החלום שלה שהתפרק. הילדים שיחקו עם עצמם לידה, והגניבו מבט לאימם הממוטטת, מעולם לא ראו אותה ככה בוכה. היא שנאה אותו באותו רגע. שנאה אותו על שלא היה שם, אם לא לצידה אז לפחות לצידם.

היא רצתה כל כך שיבוא איתה למשפט מול הוועדה שסגרה לה את העסק, בדיוק ביום שבו היא קמה מהשבעה על אבא שלה, שמת לו ככה לילה אחד, אבל הוא אמר שהוא חייב לעבוד ושהפסיד כבר מספיק עבודה ביום הלוויה, כשיצא מוקדם. "יש משבר בעבודה", הוא אמר לה. אנשים שוכחים שמשבר בבית הוא תמיד חשוב יותר ממשבר בעבודה.

בעל ואישה רבים (צילום: getty images)
"הפכת להיות המשת"פית הכי גדולה שלו בלפגוע בך". אילוסטרציה | צילום: getty images

והכי היא רצתה שפעם אחת ידע לחבק אותה בלי לרצות את הגוף שלה. לחבק את הנפש השבורה שלה. נפש שגם אם היא נראית חזקה מאוד, היא כבר לגמרי מפוררת. נפש שהקלפים שחולקו לה מדי יום התערבבו שוב ושוב, ולא, לא היה לה ג'וקר. הכל קרה לה בתוך שנים אחדות.

הילדים היו במיטות והוויכוח הרגיל הסתיים ועבר. גם השעות חלפו וכבר אפשר לנטוש את הסלון לטובת מקלחת. מקלחת חמה ולישון. אוף, איזה יום. שנייה לפני המקלחת היא הציצה על הקטן שלה, שישן במיטתו של אחיו הגדול. שניהם עוד קטנים כל כך. בנה הקטן רצה מאוד להיכנס לנעליו של אחיו. מתוקים. כמה היא אוהבת אותם. כמה עצוב לה שהם חיים את החולשות שלה ושלו. היא ליטפה את פני הילד והסתובבה, הלכה למקלחת, התפשטה לאט־לאט וחשבה שהיא לבד כאן. ואז הוא ניכנס.

"אני רק רוצה חיבוק".

אוף! היא חיבקה. אחרי הכול... הוא בעלה. היה לה עצוב עליו, והיא ידעה כמה הוא עצוב מאז שכל זה קרה, מאז שהתאהבה בגבר אחר. היא חיבקה אותו ארוכות, עמדה שם עירומה, במחזור, וחיבקה אותו בחום. כמעט אהבה אותו. כמעט. ואז הוא אמר:

"אני חייב לגמור, תעזרי לי לגמור לך על הציצי..."

והוא חיבק חזק חזק, כואב כמעט, והיא אמרה לו "לא!" אמרה שלא מתחשק לה, שלא מתאים לה ליצור אינטימיות ללא הדדיות. לא, מאז הטיפול הזוגי הוא ידע שאסור לו לעשות את זה ככה, אסור לו! אבל הוא אמר:

"אני חייב לגמור, בואי נשכב אז", ואחז אותה בכתפיה.

היא רצתה להגיד לו לא, כבר לא יכלה יותר, דמעות חנקו אותה. היא הייתה מחוברת לעצמה פנימה, אבל כל החיבורים היו תלושים, מטושטשים, והיא כבר לא ידעה מי היא. היא ידעה שאם תגיד לו "לא", יעבור לילה שלם של מריבות, והוא יעיר אותה שוב, כמו כל לילה שלפניו כשלא סופקו צרכיו. היא ידעה שהכאב שלו, כשהרגיש דחוי, הפך לוויכוחים שהפכו לצעקות בבית או לכעסים הפגנתיים ולעונשים בדמות לבדוּת; "שלא תבקשי ממני עזרה אחר כך". והילדים שלהם, במיטה ישנים. פניהם כה מלאות, מלאות בחששות, מלאות באהבה, מלאות בתמימות. היא ידעה שהכאב שלו הפך להיות גם הכאב שלה, והיא לא רצתה לדחות אותו, להעציב אותו, לתסכל אותו. היא הבינה שהגוף שלה הוא החולשה שלו, ובתוכה התנהל דיאלוג פנימי שחולל בנפש כאב בלתי נסבל, אש שורפת, והיא התלבטה אם לחמול עליו או על עצמה. לבסוף, עטתה את מסכת הקשיחות ופתחה רגלים.

היא רצתה להגיד לו: 'שמע, בייב, זה לא לעניין, זה לא מתאים, דיברנו על זה בטיפול, הבטחת'. אבל למעשה היא רק חיכתה בסבלנות שזה ייגמר. שתקה. אחרי הכול, היא אשתו.

הם עברו מהמקלחת למיטה, והיא נשכבה על הגב, חנוקה מדמעות. הם שכבו, הוא גמר. אפילו הדמעות שלה כבר לא מנעו ממנו להתנהג כמו חיה. היא התקלחה וחזרה. הוא גלש בסלולרי ופטפט לעצמו. עיניה דמעו מכאב והוא אפילו לא ראה, לא שם לב.

וכשלרגע הביט בה, אמר מייד:

"אבל את הסכמת".

היא בכתה בשקט, שלא יתעוררו. רק בכתה.

על הבגידה הכי גדולה.

הבגידה בעצמה.

קן לאוהבים

הוא לא כזה, היא חשבה. אהובה החדש, הסודי, האיש המיוחד שפגשה לא מזמן. חיוך מאוהב נמתח על פניה. ליבה דפק ולחייה האדימו מעצם המחשבה שלמחרת זה יקרה, למחרת הם ייפגשו סוף סוף לבדם, בפעם הראשונה, אחרי עשרות שיחות אוהבות, התכתבויות, ליטופים מתחת לשולחן, נשיקות בגניבה. סוף סוף, הרגע שלהם לבד. שום צנצנת לא תשבור לה את הרגע הזה.

הוא כבר הכיר את ילדיה מהתמונות ומהסיפורים, והיא כבר הכירה את ילדיו. הוא כבר הכיר את נפשה, והיא את נפשו. יחד הם כאבו את שבר הנישואים של שניהם, יחד כָּמְהוּ להתחלה חדשה, לאהבה. ואף שהכול היה מסובך כל כך, ובכיו הכואב על האישה שאיתה הוא חי, על אשתו שאותה לא הצליח לעזוב, אף שכבר ניסה פעמיים, הפעם היה בטוח וידע שהוא רוצה להתחיל הכול מההתחלה. לאהוב מההתחלה.

גם היא שבורה מבעלה, שאפילו כבר לא ניסה לעשות כאילו לא שמע אותה בוכה, כשנכנס לגופה או בזמן שניקתה את הבית כשהיא בהיריון מתקדם, סבלה מכאב, והוא סירב שתיעזר במנקה, והיא כבר לא ניסתה להחריש את בכייה, גם לא כשהיו יחד במיטה.

הם החנו את הרכב בחניה של רחוב סואן, זה אחר זו. הם צעדו דרך פסאז' מלא בחנויות, עיניו בפתק קטן ובו מפה קטנה, ועיניה מביטות סביב, ידיהם מחוברות. ליד "פלאפל האחים" פגש אותם איש מבוגר שפניו עצובות, ובלי לומר מילה נתן להם מפתח. אהובה אחז בידה, ושניהם צעדו יחד. הם הרגישו קצת כמו גנבים (מוזר שרק קצת). צעדיהם מהירים, לא הביטו ימינה ולא שמאלה, חששו, חשו אשמים.

הוא פתח את הדלת, ושניהם נכנסו לחדר במהירות. הדלת נטרקה ומייד הגיע חיבוק גדול ומלא אהבה. הם לא הצליחו להרפות מהחיבוק במשך דקות ארוכות, דקות של חום עצום שזרם בגופה, בכל חלק וחלק. הוא נשק לה עוד ועוד, והיא אחזה בו, מאושרת ובוכה. הוא לקח את ידה והוביל אותה לשבת על המיטה, ככה, בלי מילים. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם יחד בחדר סגור, רק הם. אף אחד לא יכול לראות את חטא האהבה האסורה. היא התיישבה לידו, והוא שאל לשלומה. הוא כבר הכיר אותה מספיק כדי להבין שמשהו קרה.

היא לא יכלה להימלט מלספר את הסיפור על המריבה ועל הצנצנת השבורה, והוא כעס על האופן שבעלה נהג בה.

"למה ניקית אחריו?"

היא כעסה על עצמה שסיפרה לו. היא ידעה שהוא לא יבין לעולם שלמרות כל הכאב עם בעלה, היא עדיין זכרה איך פעם, מזמן, הוא היה אהוב נעוריה. היא הצטערה שסיפרה. היא ליטפה אותו, ניסתה להפשיט אותו, לגעת בגופו, ביקשה שייגע בה בידיו האוהבות.

"אל תעצור", אמרה בלחש, "תפסיק לדבר עליו, בבקשה".

הוא הרים את סנטרה בעדינות, מחק את הדמעות ואמר:

"לא ככה, לא כשאת כל כך שבורה".

הם נשכבו מחובקים על המיטה ונרדמו לשעה קלה בחדר שעליו התנוסס השלט: "קן אוהבים". 

כשיצאו, הוא לחש באוזנה:

"תסלחי לי. כשנהיה חופשיים זה יקרה, אני מבטיח".

הוא הוציא עט מהתיק, צייר ציפור על כף ידה ואמר לה שבקרוב היא תהיה חופשייה.

את האהבה הזו היא מעולם לא מימשה. בהסכם הגירושין שלה דאג בעלה להכניס סעיף שאומנם העניק לה את החופש שלה ממנו, אך אסר עליה להיות עם אהובה. בתמורה לחופש שלה, היא ויתרה על האיש שגרם לה להרגיש וחתמה.

והיו ימים שהיא התפרקה. בטח. ברור, זה נורא. זה מפרק. זה הכי לא בסדר בעולם. אבל זה קרה, אי־אפשר להעלים את זה. והילדים שלה, הם יודעים מה קרה לאימא שלהן, כי אבא סיפר להם ש"אימא רוצה להיות עם מישהו אחר".