"נולדתי וגדלתי ברמת גן, בת אמצעית מבין שלוש בנות. הייתי בת 16 כשנסעתי עם חברים לחופשה באילת. הגענו לחוף בשעת צהריים מאוחרת, שחינו וצללנו. למחרת היה חם ושרבי, הגעתי שוב אל החוף, הפעם לבדי. עמדתי על מזח אבנים גבוה והתבוננתי תחתיי אל המים הקרירים. קרקעית הים נראתה קרובה, אפילו קרובה מדי. אבני המזח להטו תחת רגליי. לא רציתי לחזור כלעומת שבאתי על האבנים הדוקרניות.
"על החיים ועל המוות" הכרזתי, מתחתי זרועות ישרות וקפצתי. זו הייתה קפיצת ראש מדויקת ומושלמת. פגעתי בסלעים. שמעתי קול נפץ, זה היה עמוד השדרה שלי.
הפגיעה הייתה אנושה. מצאתי את עצמי שקועה במים עם מעט אויר בריאותיי. לא יכולתי להניע איבר מאיבריי, לא את ידיי ולא את רגליי. דעתי הייתה צלולה לגמרי. חשתי פחד קר. הייתי בטוחה שאני עומדת לטבוע ולמות.
למזלי הרב, שני בחורים שעמדו על החוף וצפו בי כאשר צללתי, הבחינו בגופי רפוי וצף על פני המים. השניים שלו אותי והובהלתי לבית החולים. אחרי יום או יומיים, הוריי הגיעו. בימים הראשונים לאשפוז קיבלתי תרופות מטשטשות. ככל שחלף הזמן ולא היה שיפור במצבי, הבנתי אט-אט שהפגיעה היא בלתי הפיכה. לא היה רגע מסוים בו הרופאים הודיעו לי שלא אוכל ללכת יותר – זו הייתה הבנה הדרגתית. עמוד השדרה שלי נקרע, ואני אהיה משותקת בארבע גפיים ומרותקת לכיסא גלגלים לשארית חיי.
הבחירה המשמעותית ביותר בחיי
בימים הראשונים לאחר הפציעה חשבתי על הרגעים הספורים שקדמו לה, שחזרתי כל רגע ורגע לפרטיו. אך מהר מאוד נכנסתי לשגרת חיים חדשה ומאתגרת שהצריכה את מלוא תשומת ליבי ומאמציי. מכאן התחיל תהליך ארוך ומייגע של למידת המלאכות הבסיסיות ביותר והמובנות מאליהן: לאחוז במזלג, בכוס, להשתמש בעט, בעיקר לקבל את המגבלות והמציאות החדשה של חיי. הבחירה לקפוץ למים הייתה לכאורה בחירה פעוטה, מה שהפך אותה למשמעותית היו התוצאות שלה שהפכו את עולמי.
הבחירה לקפוץ הייתה הראשונה בשרשרת בחירות חשובות אחרות בחיי. זכור לי היטב לילה קשה במיוחד בבית החולים. בשעת לילה מאוחרת, לאחר בכי ממושך אשר קדם לו יום קשה של כאבים עזים וסערת רגשות, בחרתי את הבחירה המשמעותית והחשובה ביותר של חיי: לחיות בכל מאודי ולהשתדל להיות מונחת תמיד ברגע, הכי מדויקת והכי נכונה. החלטתי לאחוז בחיים ולא להניח.
טרם הפציעה למדתי בתיכון במגמת מחשבים מיוחדת שנלמדה בבתי ספר ספורים בארץ. בני המחזור שלי סיימו את לימודיהם כשהייתי בסוף תקופת האשפוז, ולמרות שהוצע לי לחזור ולהשלים את לימודיי, בחרתי לסיים את הבגרויות במסגרת אקסטרנית מואצת ולהמשיך מהר אל האוניברסיטה. לאחר אשפוז ממושך של למעלה משנה, הייתי נחושה לסיים את הלימודים כדי לצאת לעצמאות כלכלית, ואת זאת הגשמתי.
מאז סיום לימודי אני מועסקת כמהנדסת בתעשיית ההייטק. העבודה הראשונה שלי הייתה בחברת סטארט-אפ קטנה, ומאז הייתי שותפה יזמית במספר חברות סטארט-אפ מצליחות. מזה כעשר שנים אני עובדת בתעשייה הביטחונית, ולאחרונה זכיתי בפרס בטחון ישראל במסגרת עבודתי. אני נשואה בשמחה, ואם לשלושה בנים.
תמיד התקבלתי לעבודה על סמך הכישורים שלי
מעולם לא הרגשתי שהנכות שלי מהווה מגבלה ממשית בעבודה או בחיי המשפחה שלי. הנכות היא קושי של התנהלות פיזית, שיש למצוא לה פתרונות אובייקטיביים – כמו למשל להנגיש את מקום העבודה, צורך במעלית או כבש וכיוצא בזה. לכל המשרות שלי התקבלתי על סמך הכישורים שלי, ואני עושה כמיטב יכולתי לעשות את עבודתי נאמנה ולהצדיק את הבחירה בי.
גם בזוגיות, הנכות שלי נוכחת ככל שנידרש מאתנו בדברים שמצריכים התנהלות פיזית שאינני יכולה לעשותם. בכל זוגיות קיימת חלוקת תפקידים לפי העדפות או כישורים, וגם אצלנו קיימים נושאים רבים עליהם אני ממונה.
עשיתי דרך כדי לעמוד מול האמת עד להגשמת חיים מלאים, ואת הדרך הזו מתארת אחותי, ורדה סמול, בספרה החדש "סלעים במים". היום אינני חושבת על רגע הקפיצה כלל, אינני שבה וחיה אותו מחדש. האירוע שייך לעבר ואינו מן ההווה כלל וכלל.
הספר "סלעים במים" מאת ורדה סמול יצא לאור בהוצאת סטימצקי
