גדלתי בשכונה חרדית, אחת משמונה אחיות מיוחדות. אבי נפטר כשהייתי בת 13, מה שהותיר אותי עם "דדי אישיוס" לא פתורים שאחר כך פגעו ביכולת השיפוט שלי כלפי גברים באופן כללי. בגיל 19, לאחר משבר נפשי עמוק, בחרתי להינשא בפעם הראשונה. הבחירה הזו נבעה מתוך צורך נואש לבנות בית שלם משלי, וגם כי כך היה מקובל בחברה בה גדלתי. הייתי ילדה והייתי חלשה, ולא היה לי שום כוח לקבל החלטות כלשהן. לזכותו של הגרוש שלי יאמר שהוא עשה כמיטב יכולתי לספק לי בית שלם, כמיטב הבנתו.

היינו נשואים 15 שנה על הנייר. אני יודעת שהוא אהב אותי, אך השנים הרחיקו בינינו, התפתחנו בכיוונים שונים ותפיסות העולם שלנו התאימו פחות ופחות. כשהתגרשנו, זה היה משבר אישי נורא מבחינתי. תפסתי את עצמי ככשלון. הסטיגמה של הגרושות פתאום הייתה אני.

החלטתי שזאת הנקודה הנמוכה ביותר שלי, ושמכאן אני רוצה לעוף. קשה לעוף כשיש שלושה ילדים על הכנפיים, ולא רציתי להכביד על עצמי עוד. החלטתי לא להילחם על שום דבר שאין לו ערך רוחני. כל מה שהיה לא נחוץ בדחיפות לכאן ועכשיו, לא הצטרף למסע שלי. לא לקחתי מהבית שגרנו בו שום דבר שלא יועיל לילדים. הספות הועילו, אז לקחתי. הטלוויזיה הועילה, אז לקחתי. המיטה הזוגית לא הועילה, אז לא לקחתי. זאת הייתה השיטה שלי: לחיות בכל יום כאילו החיים הם יום אחד בפני עצמו.

הנישואים השניים שלי

יום אחד שמעתי הרצאה בטד, שהכותרת שלה היא "האדם שאת באמת צריכה להתחתן איתו". בהרצאה הקצרה הזאת ניתן לי במתנה סוד ששינה את חיי. המרצה, טרייסי מקמילן, תסריטאית מד מן וגורו אהבה, דיברה על כך שאנחנו צריכות להפסיק לחכות שהסביבה תדאג לצרכים שלנו, ולהתחיל לדאוג להם בעצמנו. היא טענה שאם נתחתן עם עצמנו ונדאג לעצמנו כפי שהיינו רוצות שבן הזוג שלנו ידאג לנו, החיים שלנו ישתנו.

זה היה נכון. אני מכנה את זה "נישואי השניים". הבנתי פתאום שאם אני לא מחוייבת לעצמי, אף אחד בעולם לא יהיה מחוייב לי. החלטתי להתחתן עם עצמי והחלטתי שמהיום אני מגיבה לי כפי שבן זוג אופטימלי היה מגיב לי: אם למשל הייתי מתייעצת עם בן הזוג המושלם על לימודים, הוא היה דוחף אותי ללמוד. אם הייתי מדברת על הגוף שלי בטינה או בחוסר פרגון, הוא היה מתקן אותי. נכון?

חזרתי ללמוד, גיליתי מחדש את הכתיבה ובכל פעם שנכנסה לי מחשבה מעליבה על עצמי, על ההתנהגות שלי, על האמהות שלי או על החלטות העבר שלי, הגנתי על עצמי מיד, בחירוף נפש, כמו שהייתי רוצה שבן הזוג המושלם, באוטופיה, יעשה. התחלתי לנהל את חיי במקום לחכות שינהלו אותם עבורי. סוף סוף התחיל להיות לי טוב, כנראה לראשונה בחיי.

בתוך כל הטוב הזה, נשבעתי שלעולם לא אתחתן שוב. אני כבר נשואה לעצמי, וכל כך טוב לי; יש לי כבר ילדים. למה להרוס? לכן גם כשהיו לי מערכות יחסים קצרות פה ושם, שום דבר לא היה רציני – זה היה בלתי אפשרי מבחינתי לתת אמון ולהתקדם אל מעבר לזוגיות חלקית מאד, כזו של נוחות בלבד.

אבל אז התאהבתי במישהו. הוא לא הרגיש כמוני, אבל פתאום יכולתי להבין למה אנשים בכלל רוצים זוגיות. התגברתי עליו ופגשתי גבר אחר, שהעריץ את האדמה שדרכתי עליה. לא הערכתי אותו מספיק ונפרדנו, אבל אני ידעתי שאני רוצה להרגיש אהובה ככה שוב, ורוצה גם לאהוב ככה. אני רוצה להעריץ את האיש שלי שיעריץ אותי בחזרה. אני רוצה את כל הקופה.

מחקתי את רשימת המכולת שהייתה לי על הגבר המושלם לכאורה: שיהיה לא קמצן, לא בררן, רגיש, רציני, זורם. כל מיני תכונות שאנחנו מסמנות לעצמנו וי עליהן כשאנחנו פוגשות בחור, אבל האמת היא שזה שטויות, כי הבחור הרגיש ביותר בעולם עשוי להתגלות כמאוד לא רגיש כשדורכים לו על נקודה כואבת, והרי זוגיות היא בדיוק המקום בו אנחנו דורכים זה לזה על נקודות כואבות. כתבתי רשימה חדשה של ערכים שיהיו לאיש הזה שלי: הוא יהיה אבא נהדר כי אחרת הוא לא יבין אותי ואת האמהות הטוטאלית שלי. הוא יהיה איש שעבר מסע, כמוני. הוא יהיה איש שלא מאמין בחתונות ובמגורים משותפים. הוא יהיה איש עבודה רציני. הוא יהיה איש בעל לב רחב וענק. בדקתי שאני תואמת את כל הערכים האלה. כל הזמן בדקתי. עודני בודקת.

יצאתי למסע לשינוי האמונות הקשות שהיו לי על גברים ובעיקר על גרושים. אנשים אומרים אל תתגרשו, אין משהו יותר טוב בחוץ, ואני הייתי צריכה לשכנע את עצמי שיכול להיות שיש. אומרים שכל הגרושים פצועים, ואני הייתי צריכה לשכנע את עצמי שאני לא חייבת לחיות את חיי עם איש פצוע. כשהפסקתי להגיד כל הזמן כמה זה מורכב, קשה ובלתי אפשרי, הדברים קרו לבד.

לא ציפיתי שאוהב ככה

נדב ואני נפגשנו בפייסבוק. חברה משותפת שלנו הכריחה אותנו להיפגש. פגשתי אדם שעבר לא פחות מסעות ממני: נולדנו בשני קצוות של העולם, הוא באתיופיה ואני באנגליה, ועלינו לארץ באותה השנה. שנינו עברנו תהליכים מקבילים של שחרור הטיפוס המרצה שהיינו, ולמדנו לקחת אחריות על החיים שלנו. היינו באותו הראש כבר מההתחלה: לשנינו היה ברור שלא מערבבים שמחה בשמחה, לא מאחדים בתים, לא מתחתנים, לא מתחייבים.

נפגשנו בארבעה בנובמבר לפני שנה בדיוק. התחתנו לפני שלושה ימים. האמת היא שזה פשוט: לא ציפיתי שאוהב ככה, לא עלה בדעתי שארגיש כל כך בנוח עם עוד מישהו בבית 24/7. נקודת המפנה הייתה בפסח. שנינו במשמורת משותפת על הילדים ובזמני שהות שווים, כך שיצא שנפרדנו לכחמישה ימים בחג ובילינו כל אחד עם ילדיו, ואחר כך נפגשנו לעוד כחמישה ימים בלעדיהם. לא עלה בדעתנו שנישאר צמודים בכל חמשת הימים האלה, אבל זה בדיוק מה שקרה. גילינו כמה נעים לנו יחד דווקא משום שאנחנו מכבדים כל כך אחד את האינדיבידואל של השני. אנחנו יכולים להיות יחד במשך שעות באותו הבית, לעבוד במחשבים נפרדים ולא להוציא מילה מהפה, ואז להיפגש לשנ"צ כפיות כאילו מעולם לא נפרדנו.

לא תמיד הכל פשוט. אנחנו לומדים בכל יום משהו חדש. אבל אני מבינה שגיליתי כנראה איזו דרך שיכולה להועיל גם לאחרים, בדרך הזו יש שלבים מדוייקים שעבדו עבורי ואני מאמינה שיעבדו גם עבור אחרים. זה מתחיל בלהינשא לעצמך, ממשיך בשחרור מאמונות מגבילות – ואחר כך באמונה שהכל אפשרי.

 

דסי מתארת את התובנות שאספה בחיים בהאשטאג #אינטרוספקציה_בחינה_עצמית בפייסבוק