הייתם הולכים לצפות במופע מחול בעירום? למה לא, בעצם? ישראל מדינה שמרנית ויש לא מעט ישראלים שירגישו לא בנוח לראות נשים רוקדות בעירום מלא על במה - אבל הידיעה הזו לא מונעת ממעיין כהן מרציאנו (33), רקדנית וכוריאוגרפית מתל אביב, ליצור עבודות מחול בהן היא מופיעה עירומה לחלוטין. "עירום מלא לא תמיד עובר חלק בגרון לכל מיני אנשים ומוסדות תרבות, הוא נחשב למאוד קיצוני", היא אומרת ל-mako לרגל עליית מופע חדש שלה במסגרת פסטיבל צוללן בשבוע הבא, "יהיו מי שיגידו אמאל'ה, אבל מבחינתי זה חופש שמאפשר אמנות".
זו הפעם השניה שהיא מופיעה בעירום. העבודה הקודמת שלה הייתה עבודת סולו, וכעת, במופע No man's land, רוקדת כהן מרציאנו לצד שתי רקדניות נוספות, מיכל סממה ועדי שילדן. "במחול המסורתי בדרך כלל אנחנו רואים גוף שקצת מטושטש על ידי תלבושות, תאורה ותזוזה רבה. בעבודה שלנו יש זום-אין לתוך הגוף", היא מתארת. לדבריה, המופע לא חוסך בפרטים: "אני בעצם מנסה להתרחק מהמחול המסורתי בשביל להתקרב אל הגוף, ולכן אנחנו עובדות בעירום מלא-מלא שלא חוסך".
העירום מבחינתה הוא לא גימיק או פרובוקציה. "כמו שאמנית פלסטית מפסלת או מגלפת בעץ, העץ או החומר שאני עובדת איתו הוא העירום", היא מדגישה ומפרטת, "אני לא משתמשת בו לרגע קצר כדי לעשות קטע. זה ממש הדי אן איי של העבודה".
רואים מעבר לגוף
וכצפוי, עירום מלא על במה יכול לעורר תחושות שונות בקרב הצופים. "יש כמה רגעים ראשונים בהם זה יכול להיות שוק", מודה מרציאנו ומסייגת, "הקטע הוא שאחרי זמן מה אנחנו מתרגלים, ואז אנחנו יכולות ויכולים להסתכל על הגוף הנשי, על העירום ועל האנושות במבט אחר. במקום לראות רק את העירום, זה משתנה".
גם מרציאנו חווה אתגרים בתחילת המופע. "צריך לנחות אל תוך העבודה בעירום, זה לא דבר שקורה תוך שנייה. ככל שמתקדמים התחושה הופכת לנינוחה יותר, ונוצרת תחושה של תקשורת מול הקהל – שהם רואים אותי, ואני רואה אותם. בניגוד למחול מסורתי בו הקהל יושב בחושך מול במה, כאן יש תאורה וכולם רואים אחד את השני. אני לא מרגישה מובכת".
למרות החשש של אנשים רבים ממופעים כאלו, מרציאנו לא מבינה מה הביג דיל. "זה לא שלא רואים עירום היום, בין אם בתעשיית הפורנו שמגלגלת כמעט הכי הרבה כסף בעולם או בתעשיית האופנה שמראה כמעט עירום. אנשים רואים את זה כי זה עירום שנשלט על ידי אינטרסים שממשטרים ומכפיפים אותנו. בניגוד לתעשיות הללו, במחול אף אחד לא משתמש בגוף שלי, אני משתמשת בגוף שלי ואת שותפה כשאת מסתכלת עליו".
נראה שמחול בעירום לא מתקבל בזרועות פתוחות בקרב הקהל הרחב בישראל. "אנחנו חיים בתרבות בה עירום זה לא דבר שעובדים איתו לרוב באמנות, ובמדינה שמרנית בה מודדים לבנות את האורך של הג'ינס בבית הספר. העירום הוא קצת מוקצה ואפילו נחשב כסטייה. זו נישה פחות מקובלת והרבה פעמים הקהל יפחד לראות עבודה בעירום מלא", היא מסבירה ומוסיפה כי לעומת זאת, בעולם המצב שונה: "פגשתי רקדנים מחו"ל שזה היה פחות עניין מבחינתם. במדינות באירופה יש תרבות של יותר עירום, שמתבטאת גם בדברים אחרים כמו בסאונות".
לדבריה, התגובות למופעי העירום בהן הופיעה עד היום היו חיוביות. "אנשים רואים את העבודה שלנו מכל מיני קצוות של אומנות, מסורתית או פחות, וכולם מתחברים למשהו בה", היא מספרת ומוסיפה, " על אף שזו עבודה קיצונית כביכול, יש משהו נורא ברור, מאופיין ונאמן לעצמו במופע וזה מדבר לכולם".
למי שקשה לראות עירום מלא, היא מציעה להיפתח לרעיון: "אני מציעה להרחיב את המבט הזה. אנחנו חיים בתרבות שהעירום בה הוא דבר מביך, אבל כאן את יושבת במשך שעה ומתבוננת באופן מעמיק בגוף שחי ונושם לידך, לא על מסך, פוסטר או באינסטגרם. אני רוצה להציע התבוננות אחרת".