כמו לא מעט ילדות, גם שירה רובינס (40) גדלה עם חצאית טוטו סביב המותניים: "התחלתי לרקוד בגיל 4, ובתיכון נכנסתי למגמת מחול ואפילו עשיתי בגרות בזה. כמו הרבה רקדניות בישראל, גם אני התרחקתי מהריקוד בתקופת הצבא; הייתי מדריכת חי"ר, הכי רחוק שאפשר מחצאיות טוטו ובלרינות. אחרי הצבא נסעתי לטיול ארוך במזרח וכשחזרתי החלטתי שאני רוצה לשנות את העולם. התחלתי ללמוד הומאופתיה והתחלתי לטפל בכולם - רק לא בעצמי. התחתנתי בגיל 23, מתוך התאהבות גדולה והתלהבות עצומה ולא האמנתי שמשהו יכול להשתבש".
עוד בערוץ הנשים:
- "בלילה צרחתי: בלי עוד קשירות! רק לא קשירות בבקשה!"
- תנועת מחאה: נשים גדולות מתעמלות כדי להעביר מסר
- חתונת בלהות: החתן הואשם באונס השושבינה
אלא שמשהו בהחלט השתבש, ושירה מצאה את עצמה בסערה עצומה, שאיימה להטביע אותה. "בגיל 28, כשאני אמא לשתי בנות קטנות - הדברים קיבלו טוויסט. אחרי חמש שנות נישואין, בעלי לשעבר התחיל תהליך של חיפוש רוחני, שהתחיל בצורה קיצונית של חזרה בתשובה. התלבטנו מאוד מה יהיה איתנו, אבל לא פירקנו מיד את הקשר. עברנו תהליך ארוך מאוד עד הפרידה. החוויה האישית שלי הייתה שאם אני לא מצטרפת לתהליך החזרה בתשובה, אין לי מקום בחיים ובעולם שלו. הבנתי שאת יכולה להיות החברה הכי טובה של בעלך, אבל אם טכנית לא תקיימי כמה חוקים לא תוכלי להיות איתו בשום רמה. זה אבסורד וזה קורע לב. בדרך כלל המכשול בנישואין הוא רגש. כאן היה רגש אבל גם פער של אמונה והשקפת עולם שבאו לידי ביטוי בקיים הטכניים. היו דברים שהסכמתי לקבל על עצמי, אבל יש דברים שהם כמו מוות פנימי, ויתור על העצמי. זה היה כמו מלחמה קרה, תהליך מזדחל. את אף פעם לא יודעת מתי תגיע עוד דרישה, זה לא קורה בבת אחת. אבל פתאום, אחרי משהו כמו ארבע שנים לתהליך, מצאתי את עצמי בסוג של מוות קליני רגשי. אי אפשר להאמין בכוח, ויותר גרוע: כל דבר שיש בו אולטימטום וכפייה, את מפתחת כלפיו סוג של אנטגוניזם. אני בנאדם מאוד רוחני, אבל לא מצאתי את הקשר. אני בנאדם חוקר, שמנסה ובוחן דברים, אבל לא הצלחתי להיכנס לעולם הזה, ואם אין בעולם הזה דברים בסיסיים שהאישה עושה - הוא לא עובד".
"כעסתי עליו – ועל אלוהים"
שירה ובעלה לשעבר ניסו, כאמור, לא לפרק את הנישואין, למרות הקשיים והתהום שנפערה ביניהם. אבל אירוע אחד הבהיר לה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות בעולם החצוי שנכפה עליה. "בשלב הזה נשארתי בנישואין שלי כי היו ילדים, זו התחתית של התחתית. את מהלכת בעולם ומנסה לשרוד את היום, מנסה להחיות את עצמך עם כל מיני דברים מסביב אבל מה את עושה כשאת בודדה בתוך זוגיות, ולא מוצאת את המקום שלך בתוך הבית שלך, מול בן הזוג? הרגשתי שהדת נכנסת לי לכל מקום, לימים וללילות שלך. יום אחד היינו בטיול עם העגלה, במושב חילוני והעגלה שקעה בבוץ, אבל בגלל שלא היה חוט עירוב הוא לא יכול היה לעזור לי. זה לא היה רק בוץ פיזי, ממש הרגשתי שזה סמלי, איך הכל שוקע ונגמר. הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי, להתחיל מאפס אבל לא הבנתי איך אני מוצאת כוחות. בשלב הזה, הריקוד הוא מה שנתן לי את הכוח. זה היה ניתוק, שאפשר לי לצלול לעולם שלי, שבו אני קובעת ומתמלאת בטוב. זה הפך להיות התרופה היומית שלי, הייתי רוקדת כל יום, זה מה שהחזיק אותי".
גם כשרובינס ובן זוגה החליטו רשמית להיפרד, המצוקה של שירה הייתה רחוקה מלהסתיים: "המצב הלך והחמיר מיום ליום, עד שהחלטנו שאנחנו חייבים להיפרד ולהתגרש. זה לא היה קל, הוא לא הגיע לבית הדין הרבני שלוש פעמים וממש סירב לתת לי גט. הכוונה שלו הייתה טובה, להציל את המשפחה, אבל באמת שכבר לא היה מה להציל. הרגשתי שאני חיה בכעס, בעצב, באבל, וממש פחדתי שאחלה מזה, שהם יהפכו לסרטן ממשי. כעסתי עליו, על אלוהים, על העולם - ובעיקר על עצמי, על הבחירות שלי ועל איך הגעתי למצב הזה, והייתי חייבת למצוא דרך לשחרר".
את הפתרון היא מצאה לפני שבע שנים, בראש השנה – אז החליטה לקום ולעשות מעשה: "הייתי במצב נורא, נראיתי כמו שלד. חוץ מהילדים, הרגשתי שאין לי מה להפסיד. הרגשתי אשמה כלפי הילדים, כלפי עצמי - כאילו לא מספיק שהחבר הכי טוב שלך הופך לאויב שלך, את גם מרגישה כל כך אשמה כלפי כולם וכלפי עצמך. הייתי בהתקף חרדה מתמשך, חברות שלי היו באות לישון איתי בלילה, מכינות לי אוכל, מקלחות אותי - פשוט לא תפקדתי. הייתי עם ילדה בת 4 וילד בן שנה, בלי מזונות, הרגשתי לבד בעולם, עם חובות ענקיים ואין, פשוט אין מי שיעזור. החרדות רק הולכות וגדלות במקום כזה, ואני זוכרת את הנקודה שישבתי בהתקף חרדה נוראי, ואמרתי לעצמי: יותר נמוך מזה את כבר לא יכולה לרדת. את יכולה לוותר, ופשוט לחכות שתיגמרי, או שכמו לידה מחדש - כמו שתינוק מתחיל לנשום בבת אחת - את מגייסת את כל הכוחות, לא ברור מאיפה, קופצת מעל הוואדי - ומתחילה לעוף. נעמדתי על הרגליים, ואמרתי: אני עושה".
תוך כדי תנועה
באלתור של רגע שירה החליטה לפנות למקום הטבעי שלה - ולהעביר שיעור ריקוד. "לקחתי פתקים, וכתבתי עליהם: שיעור ריקוד - התרמה לנזקקים. הדבקתי עם סלוטייפ בכל מיני מקומות ביישובים לידי, ולהפתעתי - הסטודיו היה מפוצץ בנשים. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, פשוט אלתרתי. שמתי מוזיקה, והתחלתי להפעיל אותן - והיה ערב מטורף. כולן רקדו מסביבי, הדלקנו נרות ותוך כדי הרעיונות התחילו להישפך ממני. קרו שם קסמים. חוץ מזה שבאמת אספנו תרומות למשפחות נזקקות, אחת הנשים ניגשה אליי ושאלה אם מעכשיו זה יהיה חוג קבוע של שבוע. לא ראיתי איך זה קורה. אני לא מורה למחול, הייתי עם שני ילדים קטנים ועבדתי נון-סטופ בקליניקה שלי כהומאופטית. אחרי כמה ימים הבחורה התקשרה אליי, ואמרתי לה לא. היא אמרה שאין בעיה, והיא תתקשר שוב. רק בפעם השלישית היא שכנעה אותי, והחלטתי ללכת על זה. משהו בי כנראה שידר שאני מתכוונת ללכת על זה בגדול. אני לא האמנתי, אבל כשמורה שרקדתי אצלה ביקשה שלא אבוא יותר לסטודיו שלה, כי אני הולכת להתחרות בה - בהתחלה זה שבר אותי. הרגשתי שסגרו לי את הפתח היחיד שנתן לי חיים, ולמרות שאמרו לי שזו מתנה לא הרגשתי שזה הזמן לקבל את הייעוד הזה. מכיוון שלא הייתה לי אופציה אחרת, החלטתי לפתוח סטודיו משלי - ומשם זה התפשט כמו אש בשדה קוצים".
הייעוד החדש של שירה נבנה תוך כדי תנועה, בלי מחשבה מוקדמת או תכנון מראש. "גיבשתי אג'נדה תוך כדי תנועה, לא היו לי מערכי שיעור. בנות הגיעו ונרשמו בלי לדעת מה אני עושה, אבל לאט לאט הגיעו עוד ועוד בנות. חברה שלי מהוד השרון הציעה לי לפתוח קבוצה שם, ואז פתחנו בשוהם - והכל תוך כלום זמן. הייתי עובדת בבוקר בקליניקה, ובלילות יושבת עם מוזיקה, ומתחילה לגבש את הזהות החדשה שלי, את הייעוד שלי – LifeDance. תוך שנתיים פנו אליי מסמינר הקיבוצים להכשיר אצלם מדריכות לשיטה שלי, וכל זה כשאני עדיין לא בטוחה מה האג'נדה שלי. LifeDance נוצר מהצרכים של הלקוחות, שאמרו ושידרו לי מה הן צריכות. כורח הנסיבות הפך אותי למאוד יצירתית, ושם גיליתי שזה כוח החיים, זה מה שמניע אותי. התחלתי לחזור לעצמי, חזרתי לאכול, עליתי במשקל - נהייתי שוב אני".
כל שיעור בשיטה בנוי משלושה חלקים, שמשתלבים יחד לחוויה כוללת וסוחפת. "בחלק הראשון עובדים על מגוון סגנונות מהעולם - גם על הצד הטכני וגם על הצד הרגשי, העמוק יותר. כל סגנון הוא צד אחר בנשיות: פלמנקו מייצג סקסיות וחיבור לאדמה, היפ-הופ מייצג כוח, בוליווד מייצג רומנטיקה. בחלק השני אנחנו מחברות אימפרוביזציה ליום יום, עובדות עם גומיות ומזיעות כמו משוגעות. יש נושא כללי, שקשור לנשיות, לפילוסופיה של המחול ולוקח אותך עמוק לחשיבה דרך העבודה הפיזית המאומצת. החלק השלישי הוא 'דיסקוטק', אנחנו פשוט נותנות בראש ומשתוללות, רוקדות בטירוף עשר דקות. את רואה נשים בנות 60 שמשתוללות כמו נערות במסיבת טבע. יש משהו בשיעורים שנשאר איתך אחר כך, מעבר ל-500 קלוריות שאת שורפת. זה ה-LifeDance שלי, של הנשים שאיתי. כשמו כן הוא: הוא מחייה, כמו שהוא החייה אותי. זה חלום שמתגשם בשבילי ובשביל נשים אחרות, וכל אחת מקבלת שם מה שהיא זקוקה לו. יש איזו נקודה שאת מבינה שדברים לא קורים סתם. אחרי קורס המדריכות הראשון, כשהבנתי שאני לא לבד בעולם הזה ויש מי שהולכת איתי, יצאתי מהמוד השרדני ועברתי למוד של שפע - אני כאן כדי לחיות".