נורית רפפורט | ילידת 1944, קיבוץ משגב עם
מגיל צעיר קינאתי בילדי הקיבוצים וחלמתי שכשאתבגר אגור בעצמי בקיבוץ. לא יכולתי לדעת שיום אחד אגדל את ילדיי בבית–ילדים, ולילה אחד, מורט עצבים, אתעורר לסיוט שקשה לתארו במילים.
גדלתי ברעננה, בבית שידע קשיים כלכליים, אך יחד עם זאת מעולם לא הרגשתי מחסור. שיחות נפש לא התנהלו בבית שלנו, לא בין ההורים לבין עצמם ולא אתנו. כשהורי רצו שלא נבין אותם עברו לשוחח ביידיש, אבל רוב המסרים שעברו היו פונקציונליים, סביב מטלות שצריך להשלים או לתכנן ליום הבא.
כילדה סבלתי תקופה מסוימת מפחדי לילה. הייתי שומעת את יללות התנים מרחוק ופוחדת שבעוד רגע יעמדו מתחת לחלון חדרי. פחדתי שמישהו מסתכל בחלון, פעם תפסו מישהו מהשכונה שנהג להציץ. אף פעם לא שיתפתי את הוריי בפחדים, לא בפחדי הלילה ולא בלבטי היום. אני מאמינה שזה קשור בהבדלי המנטליות, בפערי השפה וחוויות הילדות. בדיעבד אני מצטערת שלא שאלתי שאלות, שלא התפתח קשר חם וקרוב יותר עם הוריי. אני מניחה שהיו טרודים בשגרת היומיום ואולי לא ידעו איך לפרוץ את ההרגל של יחסים טכניים שהיו בהם מסירות רבה ודאגה אבל מילים מעטות.
אף אחת לא נולדת עם כל הידע והניסיון, ובבית התינוקות עזרו לקלח, לחתל, הסבירו מה לעשות וכך יכולתי להרפות, לנוח ולהתחזק. הרגשתי שאני בת מזל ושהתינוק שלי נמצא בידיים טובות
הוריי לא היו אידיאליסטים ובטח לא סוציאליסטים. הם רצו שאלך ללמוד בסמינר למורים, שיהיה לי מקצוע, העיקר לא קיבוץ. התגייסתי לנח"ל, של"ת מוקדם בקיבוץ כברי ואחר כך הגשמה בחולתה. לקראת סוף השירות הגענו למשגב עם.
מטפלת התינוקות חיכתה בפתח ומיד לקחה את התינוק שלי
בקיבוץ הכרתי את גדעון. בגיל 21 כבר הייתי נשואה. במובן מסוים הגשמתי חלום, הפכתי להיות חברת קיבוץ שאוהבת את אורח החיים הזה. אהבתי את החגים, האירועים, חיי הקהילה וההרגשה שאני מממשת פנטזיה שרציתי מאוד. ההורים שלי ראו שהתחתנתי עם בחור נחמד, שטוב לי, ונרגעו מעט. אהבתי את חיי במשגב עם. לא שלא קיטרתי מדי פעם, זה חלק מלהיות "חבר קיבוץ", אבל היה לי טוב.
כשנכנסתי להריוני הראשון ב–1968, אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי מוקפת עזרה: במרפאה הייתה אחות שליוותה את הנשים ההרות עד לאחר הלידה ודאגה לבדיקות, להסברים ועצות. במחסן הבגדים קיבלתי בגדי הריון, כולנו הלכנו אז עם שמלות שנראו כמו אוהלים ועברו מאישה לאישה לפי הגודל, ובחדר האוכל קיבלו כל הנשים ההרות והיולדות תוספות בארוחת הצהריים. הייתי עטופה בתמיכה.
כשעמדתי ללדת נסעו אתי גדעון ואחות הקיבוץ, ילדתי בצריף שהיה חדר הלידה של קריית שמונה. גדעון ישב בחוץ והאחות ליוותה אותי לכל אורך הלידה.
אחרי יומיים חזרנו לקיבוץ ישר לבית התינוקות. מטפלת התינוקות חיכתה בפתח ומיד לקחה את התינוק שלי. הייתי עייפה ומבולבלת והיא הייתה מאוד סמכותית ומנוסה וסמכתי עליה. המטפלות היו מסורות ומקצועיות מאוד, הן לימדו אותי להיות אמא, נתנו לי ביטחון. אף אחת לא נולדת עם כל הידע והניסיון, ובבית התינוקות, בימים הראשונים, עזרו לקלח, לחתל, הסבירו לי מה לעשות וכך יכולתי להרפות, לנוח ולהתחזק. המטפלת אמרה שעליי לבוא כל ארבע שעות להניק. אם התינוק שלי בכה בין לבין והמטפלת הרגישה שהוא זקוק לי, היו קוראים לי מהבית בעזרת פעמון שבאמצעותו היו מזעיקים את האימהות. במובן מסוים היינו כמו מלכות, כל צרכי התינוקות והאימהות מולאו על ידי המערכת סביב. בכל בוקר היו מכינים ליולדות ארוחת בוקר עשירה ומזינה ואני הרגשתי שאני בת מזל ושהתינוק שלי נמצא בידיים טובות. הכל היה לי טבעי, הרגשתי שאני חלק מקהילה תומכת שבה כולם נוהגים כמוני, סומכים זה על זה ועוזרים זה לזה.
הייתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור. זכרתי את פחדי הלילה שלי, הרי ישנתי בבית הוריי ולא סיפרתי. כאמא הייתי לצדו, לא התעלמתי מהמצוקה, אבל בדיעבד אני חושבת שהוא היה ילד שצריך היה לגדול לידנו.
כשנולדה בתי הצעירה עדי, כבר מותר היה להשאיר את הילדים ללינת לילה בבית ההורים למשך שלושה חודשים. היה לי טוב, ואז עברה בי מחשבה שהחמצנו את התקופה הזאת עם ילדינו הגדולים. אבל המשכנו בשגרה, לא חיטטתי בזה.
אני לא זוכרת שהיו לי פחדים בשל העובדה שחיינו על גדר המערכת. שנים הבטיחו לנו שמאחר שהקיבוץ ממוקם על צלע ההר, ההפגזות יחלפו מעלינו. על חדירת מחבלים לא חשבתי, הייתה גדר מערכת שהלכה והשתכללה, היה צבא, הייתה כיתת כוננות, היינו צעירים וחשבנו שמה שאנחנו עושים נכון וחשוב.
אולי הדחקנו, ואולי סמכנו על הצבא. אירוע חדירה והשתלטות של מחבלים לא עלה על דעתי מעולם. בכל בית ילדים סידרו מזרון, ובכל לילה היה מגיע תורן חבר קיבוץ אחר וישן שם. הייתי משכיבה את הילדים ולא מופעלת מחרדות
בתי הילדים שכנו במרכז הקיבוץ, ובלילות היו תמיד שתי שומרות לילה שישבו בתוך בית התינוקות ושומר לילה חמוש. הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה, נצמדתי לשגרה ולא הקשיתי על עצמי במחשבות מדאיגות. לאורך השנים היו תקופות עם מתיחות בטחונית, יותר ופחות, ולמדנו לחיות עם זה.
יום אחד נפל פגז באמצע הקיבוץ, וכך נמוגה ההבטחה שצלע ההר מגן עלינו. אבל אולי הדחקנו, ואולי סמכנו על הצבא. חיינו כמי שלומדים להסתגל לאיומים אחרים שמלווים בני אדם באורח חייהם. אירוע חדירה והשתלטות של מחבלים לא עלה על דעתי מעולם. לילה–לילה הייתי משכיבה את הילדים לישון ולא מופעלת מחרדות ומפחד. בשלב מסוים החלה תקופה מתוחה ועברה החלטה באסיפת הקיבוץ שבכל בית ילדים יצורף "מבוגר ישן": חברי קיבוץ יישנו בתורנות בכל בית–ילדים כדי לחזק את תחושת הביטחון של הילדים וההורים. לשם כך סידרו פינה קטנה למזרון ובכל לילה היה מגיע תורן אחר וישן שם. לעתים הוא היה כתובת למי שהתעורר, לפעמים התלוננו הילדים בבוקר ש"התורן הישן - ישן, נוחר ומפריע לישון".
דיברתי לעצמי: נורית, צאי מזה, נורית צאי מזה
בלילה שבין 7 ל–8 באפריל 1980 התממש סיוט שלא העלינו על דעתנו שיכול באמת להתרחש. זה היה בסוף השבוע, בלילה שבין שישי לשבת, היה לילה סוער ורוחות עזות נשבו בחוץ. הבן הבכור שלנו היה אז בן תשע ובאותו הלילה ישן בביתנו. כמוהו ישנו בבית הוריהם עוד שני ילדים מכיתתו שגם הם גרו בשכונה שלנו.
בערך בחצות שמעתי רעשים והערתי את גדעון. חשבנו שאלה רעשי הסופה ואז פרץ הביתה, בצעקות, חבר קיבוץ ושמעתי אותו צורח: יש מחבלים בפעוטון רותם. עדי הייתה אז בת שלוש ופעוטון רותם היה הפעוטון שלה. חלפו רק שניות בודדות מרגע שהבנו שיש התרחשות ועד שגדעון יצא מהבית בריצה ובידיו רובה של כיתת הכוננות. הרגשתי איך הפניקה משתלטת עלי, חשבתי על הילדה שלי ועמדתי לאבד את עשתונותיי. אבל אז הרעש וההמולה העירו את בננו ובאותו רגע ידעתי שעליי לתפקד, שאסור לי להבהיל אותו. ממש דיברתי לעצמי: נורית, צאי מזה, נורית צאי מזה. הייתי צריכה לתת לעצמי פקודה כדי לא לאבד שליטה. נתתי לו חצי כדור הרגעה ולקחתי אותו לבית השכנים, שאליו הגיעו עוד חברי קיבוץ וגם שני בני כיתתו שישנו בבית הוריהם.
לא הייתי מסוגלת לשבת במקום, יצאתי לחדר המדרגות והסתובבתי כמו לביאה כלואה. בראש הבנתי שאסור לי להתקרב אבל האינסטינקט היה לרוץ אל הילדה שלי, להציל אותה
כל הזמן היה לי חשוב להיות בפעולה, לתפקד, לתת לילד שלי תחושה שהכל יהיה בסדר. הכנו שוקו לילדים, הוצאנו משחקים, הפגנתי איפוק, ובינתיים בראש רצו תסריטי אימה, הכל היה בערפל, לא ידענו מה קורה. קיבלנו פקודה להישאר בבתים ולא לצאת אבל לא הייתי מסוגלת לשבת במקום, יצאתי לחדר המדרגות שבין הבתים והסתובבתי הלוך ושוב בין הקומות, כמו לביאה כלואה. בראש הבנתי שאסור לי להתקרב אבל האינסטיקנט היה לרוץ אל הילדה שלי, להציל אותה. בתי האמצעית הייתה בגן הילדים, לא ידעתי מה קורה שם ובינתיים לא שמעתי דבר מגדעון והשעות נקפו.
בשלוש לפנות בוקר נשמעו יריות. הבטן התהפכה לי, לא ידעתי מה זה אומר. בדיעבד נודע לנו שהיה זה נסיון הפריצה הראשון של סיירת גולני.
כל הזמן ניזונו מפיסות אינפורמציה ושמועות שהגיעו מדי פעם. לאחר כמה שעות נאמר לי שאוכל להתקדם לעבר הגן של בתי האמצעית. הבנתי שילדי הגן ישנים ובטוחים ושהצבא שומר עליהם. לא ידעתי אם עדי בחיים, מה קורה עם הילדים הקטנים שכל כך הרבה שעות לא היה אפשר להתקרב אליהם.
די מהר הבנו שאת התינוקות הרכים לקחו המחבלים לתוך הפעוטון של עדי, שהיה בקומה מעליהם. ניסיתי להרגיע את עצמי שמאיר, התורן שישן בבית הילדים, בוודאי שומר עליהם. סידרתי לי בראש תמונה של מאיר יושב מחובק עם הילדים, דואג שלא יפחדו. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם עדי תיבהל ותבכה, אם תצטרך פיפי, אם תהיה רעבה, מה יקרה אם המחבלים יילחצו אל מול בכי הילדים ויעשו מעשה נואש. סיוט.
לפנות בוקר התחילו להגיע שמועות שסמי שני, מזכיר הקיבוץ, שנקרא טרם פריצת המחבלים לתקן תקלת חשמל בבית הילדים ונקלע לאירוע, נפגע. לא ידענו בבירור מה מידת הפגיעה. הזמן עבר, כוחות צבא זרמו לתוך הקיבוץ, לא ידעתי איפה גדעון והרגשתי שאין לי כוחות לעמוד במתח. מה שהחזיק אותי הייתה התקווה שתכף כל זה ייגמר, שחייב להיות בסדר, שלא יכול להיות שבאמת יפגעו בילדים רכים וחפים מפשע.
כשעלה הבוקר פגשתי את בתי האמצעית, בני נשאר עם השכנים בביתם ואני רצתי אליה לגן. התברר לי שילדי הגן ישנו בשקט, שהיא לא השגיחה בכל המהומה, ומאותו רגע הייתי צריכה לשדר ביטחון. חיכינו יחד בגן, ישבנו שתינו על השטיח ושיחקנו "חי צומח דומם". בחוץ התחוללה דרמת חיי ובתוך הגן ישבתי ושיחקתי משחק.
שתי דקות לפני השעה 10 הודיעו שעומדת להתבצע פריצה לפעוטון רותם. החזקתי את עצמי חזק, שבתי לא תרגיש מה עובר לי בפנים. אלה היו רגעים סוריאליסטיים, של נתק בין האופן שבו נהגתי כלפי חוץ - יושבת ומשחקת עם ילדה בת שש - ובין המהומה וההיסטריה שהתחוללו בקרבי. בעוד רגע יישמעו היריות, ורק שהכל יעבור בשלום. לא עצרתי את המשחק לרגע, בכל המובנים.
מה יקרה אם עדי תיבהל ותבכה, אם תצטרך פיפי, אם תהיה רעבה, מה יקרה אם המחבלים יילחצו אל מול בכי הילדים ויעשו מעשה נואש
בעשר בדיוק, כעשר שעות מזוויעות מתחילת האירוע, שמעתי מסוק באוויר, בכריזה הודיעו לנו להיכנס לתוך הבתים, ואז הגיעה הידיעה שהכל נגמר, שפרצו לפעוטון, שהמחבלים נהרגו.
עדיין לא ידעתי מה שלום עדי ולא הבנתי לאן גדעון נעלם. לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר ורצתי כל עוד רוחי בי לעבר מרכז הקיבוץ, אל הפעוטון. הספקתי לראות מסוק ממריא מהדשא שעל יד חדר האוכל, מישהו צעק לי שעדי וגדעון בתוכו, שהם בדרך לרמב"ם, לא ידעתי פרטים. לא היו אז טלפונים בבתים, מישהו אמר שעדי נפצעה ולא יכולתי לאמת נתונים.
אספתי כוחות והתקרבתי לפעוטון. משהו משך אותי לשם, רציתי לראות בעיניים שלי מה קרה. בכניסה לפעוטון זיהיתי את מעיל הדובון האדום הקטן של עדי מנוקב בכדורים, וברחתי לאחור אחוזת אימה. מרפאת הקיבוץ הפכה לחמ"ל, רצתי לשם והתקשרתי להוריי. הייתי מותשת, מבולבלת וחסרת כוחות.
איש עם בנדנה על הראש ש"היה לו משהו ביד"
עד אחר הצהריים לא ידעתי מה בדיוק קרה לעדי. נצמדתי לשני ילדיי הגדולים, ניסיתי להרגיע, להבטיח שהכל בסדר. בשלב מסוים הגיע עוד מסוק לקחת חיילים פצועים. היה עליו חייל שכבר היה ברמב"ם, והוא דאג שימסרו לי פתק קטן ובו נכתב: עדי בביה"ח והיא מטופלת. יותר לא ידעתי.
רק בארבע אחר הצהריים הגעתי לרמב"ם. עדי כבר הייתה אחרי ניתוח בכתף. רצתי לגדעון ושם הכל התפרק. שוב ושוב אמרתי לו: עדי נולדה לנו מחדש. זה היה רגע של קתרזיס, הכל התערבב שם ביחד, כל הרגשות העצורים, כל הפחדים האיומים.
התברר לי שגדעון היה כל השעות האלה בגן ילדים מעל הפעוטון, שפונה ונתפס על ידי הצבא. כל הזמן הזה הוא שכב מטרים בודדים מעדי בלי יכולת לעשות דבר. המתח היה איום, חצר הקיבוץ הייתה מלאה חיילים והפעוטון היה מוקף צבא. בגן שגדעון היה בו התמקמו צלפים והוצב מכשיר קשר עם רמקול, שבאמצעותו הוא שמע כל הזמן מה מתרחש בתוך הפעוטון ועקב אחרי שיחות המו"מ בין המחבלים לצבא. מולו היה חלון חדר השינה של עדי, והוא ידע שבתו נמצאת מאחורי הווילון. לקראת הבוקר ניסו להכניס חלב לפעוטון ולרגע הוסט הווילון וראשה המתולתל נראה מהחלון. כל דקה הייתה נצח בשביל שנינו: לגדעון ששכב קרוב ולי באי הידיעה שלי.
בדיוק בעשר רפול הרמטכ"ל נתן הוראה והצבא פרץ לפעוטון. גדעון רץ לשם וראה את החיילים המפנים את הילדים. אחד מהם החזיק ילדה קטנה מלאה בדם וגדעון זיהה לפי רעמת התלתלים שזו עדי. הוא חטף אותה מידי החייל ובסיוע רופא שהיה במקום העלו אותה להליקופטר שכבר חיכה על הדשא ליד חדר האוכל.
לאט–לאט התבהרה התמונה: חמישה מחבלים מארגון "החזית העממית" ניצלו את ליל הסערה ותקלה בגדר וחדרו לקיבוץ מלבנון כשהם חמושים ברובים וברימונים ונחושים להשתלט על בית הילדים. בפתח נתקלו במזכיר הקיבוץ סמי שני, שניסה למנוע בעדם להיכנס, והרגו אותו במקום. אשתו, אסתי, הסתתרה בשירותים עם שומרת הלילה ועם שני תינוקות שהצליחו לקחת בידיים. בידי המחבלים היו שבעה ילדים, ביניהם התינוק של סמי ואסתי, וגם מאיר, חבר הקיבוץ שהיה התורן באותו הלילה.
כך התברר לי בדיעבד שהסיפור שסיפרתי לעצמי כל הזמן, שמאיר ההורה התורן ודאי מרגיע את הילדים, היה רחוק מאוד מהמציאות. למעשה מאיר נכפת בידיו וברגליו והופרד מהילדים. שני תינוקות בני כמה חודשים שהיו שם בכו ובכו באין מרגיע, עדי וילד נוסף ישבו כל הזמן הזה על אחת המיטות, רטובים מפיפי, ואחד מילדי הפעוטון של עדי, ששהה בחדר ליד, ככל הנראה נפצע במהלך נסיון הפריצה הראשון שכשל, ולאחר שהכל הסתיים נמצא מת במיטתו. באותו נסיון פריצה ראשון נהרג גם חייל מסיירת גולני. כך התבהרו לאט–לאט עוד פרטים, אימה גדולה ונוראה.
רציתי לחבק את הילדה שלי ולהצמיד אותה אליי, אבל חשבתי שצריך להחזיר אותם למה שמוכר להם, כמו טיס שנוטש מטוס ומיד מעלים אותו בחזרה. גם הילדים ביקשו לשוב לבית הילדים. הלינה המשותפת שבה להתקיים
כשעדי התאוששה מהניתוח זכרה לספר על איש עם בנדנה על הראש ש"היה לו משהו ביד" והיא כל הזמן שאלה אותו מה הוא מחזיק. היא זכרה שישבה בתוך פיפי. מעבר לזה לא רצתה לדבר. זמן רב נרעדה מרעשים, פחדה מחיילים.
היה ברור שזה הבית שלנו, ובית לא עוזבים
בשבועות שאחרי הפיגוע הקיבוץ היה עטוף מכל כיוון: הגיעו פוליטיקאים, שירותי הרווחה, התקשורת, הציבור עטף אותנו בהמון חום ואהבה. משגב עם תמיד היה קיבוץ קטן, לא חזק כלכלית, ואחרי האירוע הזה הרגשנו תמיכה מכל עבר. חובות הקיבוץ נמחקו, זכינו להרבה התעניינות, ולרגע לא חשבתי לעזוב. היה ברור שזה הבית שלנו ובית לא עוזבים גם אם קשה - להיפך.
אחרי תקופת התאוששות הגיעו למזכירות הקיבוץ נציגי ועדת החינוך של התק"מ. הם רצו לייעץ כיצד להתנהג עם ילדי הפעוטון. אני זוכרת שקמתי שם ואמרתי שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, זה המקום הטבעי שלהם, לסביבה הזאת הם רגילים. צריך להשיב להם את הביטחון, אמרתי מתוך מחשבה קרה.
רגשית, רציתי לחבק את הילדה שלי ולהצמיד אותה אליי, אבל חשבתי שהילדים רגילים להיות ביחד, מכירים שגרת יום ברורה וקבועה, ולכן צריך להחזיר אותם למה שמוכר להם מהר ככל האפשר. גם אנשי המקצוע חשבו כך. כמו טיס שנוטש מטוס ומיד מעלים אותו בחזרה על טיסה נוספת, זו דרך להתמודד, להחזיר לתפקוד, לייצר תחושה של יציבות. היו הורים שחשבו אחרת, אבל בסופו של דבר כך הוחלט והלינה המשותפת שבה להתקיים. גם הילדים ביקשו לשוב לבית הילדים. הרי רוב שעות היום הם היו שם, הם לא הבינו את משמעות האירוע, הם רק רצו לחזור לסדר היום.
חלפו כמעט שנתיים עד שהחלטנו לסיים את הלינה המשותפת. רצינו לעשות את המעבר באופן מסודר, לא בחופזה ולא מבהלה. כמזכירת הקיבוץ רציתי לנהל את השינוי הזה באופן רגוע ושכלתני.
מהבית שלנו נשקף הנוף הכי יפה בעולם, מהגינה שלי אפשר לראות את הרי "מול הלבנון" המושלגים בחורף. כבר כמה שנים הגבול שקט מאוד. אי אפשר לחיות כל הזמן עם המחשבה מה יקרה מחר
לבסוף, כשעברו הילדים לישון בבית ההורים, שני הילדים הגדולים שלי כבר היו בתחילת גיל הנעורים וגרו במגורי הנעורים של הקיבוץ, כך שרק עדי עברה לישון אתנו בבית. מדי פעם היו עולות בי מחשבות שאולי עם הגדולים החמצנו, אבל הם אף פעם לא התלוננו על הילדות שהייתה להם. עד כמה שאני מבינה היא זכורה להם כחוויה טובה. לימים, כשהתחילו לצאת כתבות ומחקרים על בני קיבוצים שהביעו כעס על החינוך המשותף, התעורר בי צורך לשאול את הילדים שלי על כך, ולא שמעתי מהם תחושה של קושי או תסכול. זו הייתה רוח התקופה ואלה היו פני הדברים. אי אפשר ואין טעם לשפוט את זה במבט לאחור. הכוונות היו טובות, הילדים היו בראש סדר העדיפויות של הקיבוץ.
אני גרה במקום מדהים. מהבית שלנו נשקף הנוף הכי יפה בעולם, מחלון ביתי רואים את החרמון הסורי ואת העמק הפרוש מתחתיו, מהגינה שלי אפשר לראות את הרי "מול הלבנון" המושלגים בחורף, את עמק עיון. כבר כמה שנים הגבול שקט מאוד, ואי אפשר לחיות כל הזמן עם המחשבה מה יקרה מחר. ההיסטוריה לימדה אותנו שכנראה יגיע רגע שהשקט יופר, אבל אני מדחיקה את המחשבות על כך.
טוב שהילדים גדלו, אני שמחה שיצאו לדרכם, לדרך שבחרו בה בעצמם, כמו שאני בחרתי בזמני. הכי חשוב לי שיהיה להם טוב.
משגב עם הוא הבית שלי, הבית שבחרתי, עם כל הזכרונות. בית לא עוזבים.
