אוקטובר 1999
הסיוט הכי גדול של החיים שלי התחיל בהפתעה. זה תפס אותי לא מוכנה בכלל. זה היה כמו שמישהו הלך סתם ברחוב ונפל לבור בגלל שלא שם לב אליו מקודם. בעצם זה היה בדיוק אותו דבר. באותו יום ישבתי לבד בסלון לראות טלנובלה בטלוויזיה ולנשנש במבה. סרגיי הזה היה אצל חברים או משהו. קרלוטה בדיוק עמדה לספר לפרננדו שהיא בהיריון מאחיו החורג, כשנטליה אמרה לי שהיא הולכת לבית מרקחת. "אוקיי," אמרתי לה בפה מלא בבמבה. בכלל לא הסתכלתי עליה. הייתי ממש במתח ממה שיגיד פרננדו על ההיריון הזה, כי הוא ואחיו החורג היו ממש אויבים. "את צריכה משם משהו?" נטליה שאלה אותי. בינתיים פרננדו הביא לקרלוטה סטירה והלך משם. "לא!" אמרתי לנטליה והכנסתי לפה עוד כמה במבות. קרלוטה בכתה. פתאום היא הרגישה כאבים בבטן. חשבתי שבטח היא הולכת להפיל עכשיו. "אז את מרגישה ממש טוב?" שאלה אותי נטליה, מתחילה כבר לעצבן אותי. "כן נו!" צעקתי והכנסתי לפה את הבמבות האחרונות בשקית. "אז היום נוסעים לבורסה ומתחילים לעבוד".
פתאום הרגשתי כאילו דפקו לי כאפה לפנים ואז נחנקתי מהבמבה. התחלתי להשתעל נורא אבל אז נגמר לי האוויר. החזקתי את הגרון והמשכתי להשתעל. ממש ירדו לי דמעות מהשיעול הזה. כל הזמן הזה שעמדתי למות ממש, נטליה עשתה פרצוף של לא מאמינה וכל הזמן הזה היא גם אמרה לי: "נו די, די עם ההצגות." אפילו כוס מים הסוקה הזאת לא הביאה לי. עד שבסוף הבמבה שחנקה אותי יצאה החוצה וחזר לי האוויר. "איך יכולת לעמוד שם בזמן שככה נחנקתי?!" צעקתי עליה, "כמעט הייתי מתה עכשיו!" אבל היא לא ענתה לי. היא רק הסתכלה עליי בעיניים רעות כאלה ואמרה לי: "ועכשיו בואי לחדר השינה שלי ותתחילי להתכונן."
כל כך פחדתי מהרגע הזה. כל כך התפללתי שאף פעם הוא לא יגיע. מהיום שנטליה הזאת החליטה להפוך אותי לזונה כמותה, כל הזמן ניסיתי רק לברוח מזה. בפעם הראשונה שהיא אמרה לי שנוסעים לבורסה, אכלתי המון טבק כדי שיהיה לי חום והיא תחשוב שאני חולה. אבל זה עבד רק שלושה ימים. אחרי זה היא עוד פעם אמרה לי שנוסעים, אז זרקתי את עצמי מהמדרגות בבניין, כי היא לא תוכל להכריח אותי לעבוד עם עצמות שבורות. אבל לא היה לי מזל בכלל, כי לא נשברה לי שום עצם. סתם כאב לי נורא והיו לי כמה סימנים כחולים. אבל גם צלעתי נורא, אז היה כמעט חודש של שקט ממנה. אבל גם זה נגמר, אז שתיתי אקונומיקה, אבל אז אמבולנס לקח אותי לבית חולים ועשו לי שטיפת קיבה. הם שאלו אותה אם ניסיתי להתאבד, אז היא אמרה להם שלא, שסתם חשבתי שאלה מים, כי היא לא רצתה שישימו אותי בבית משוגעים.
אבל ביום שקרלוטה הודיעה לפרננדו שהיא בהיריון מאחיו, לא עשיתי שום דבר שיהרוס לי את הגוף, אז הפעם לא יכולתי לברוח מזה. הסיוט של החיים שלי עמד להתחיל. "לפני שתתלבשי כדאי שתתקלחי. הקליינטים לא מתים על בחורות מסריחות." אני לא האמנתי אז שהפידרסקה אמרה לי את זה. כל כך התעצבנתי עליה באותו רגע, כי היא זאת שהזדיינה עם חצי מדינה, אז עליי היא אומרת "מסריחה"?! "את, את מסריחה!" צעקתי עליה והצבעתי עליה ככה שהאצבע שלי דקרה אותה, "את זונה שעושה את זה עם כל העולם, לא אני!" בזמן שצעקתי היא לא אמרה כלום, היא רק הסתכלה עליי בעיניים הרעות האלה שלה. אבל איך ששתקתי היא הביאה לי כזאת סטירה שכמעט העיפה אותי לקיר. אז ישר התחלתי לבכות, כי נורא כאב לי בלחי, אבל עוד יותר כאב לי שאני עומדת להיות זונה שעובדת ברחוב כמו נטליה. אבל זה ממש לא הזיז לה.
בסוף נכנסתי להתקלח, אבל לא הפסקתי לבכות. פחדתי נורא ממה שעומד לקרות לי הלילה. לא ידעתי בדיוק מה יקרה, אבל הייתי בטוחה שאני עומדת לסבול נורא. כשיצאתי מהמקלחת עדיין בכיתי. הרגשתי כמו בבית סוהר, בלי לדעת מתי אני משתחררת, אם זה יקרה בכלל. "תפסיקי לבכות," נטליה כעסה עליי, "עוד מעט צריך לאפר אותך ובכי יקלקל את זה." ראיתי שעל המיטה היו מלא בגדים שלה מהתקופה שהייתה קצת מלאה כמוני. עכשיו היא שקלה אולי חצי ממני, אבל אלה היו בגדים נורא קצרים ופתוחים. ממש לא רציתי ללבוש אותם, אבל גם זה בכלל לא הזיז לה. "הנה הבגדים שהכנתי לך", אמרה לי והצביעה על חצאית המיני האדומה שהייתה שם, ועל איזה סוודר שחור פתוח לגמרי מקדימה עם נצנצים מזהב. "את תלבשי את חזיית הפוש-אפ הזאת," אמרה לי ולקחה מהמיטה חזייה כחולה עם ריפוד, "יש לה גם תחתונים תואמים. גם אותם תלבשי." כבר לא בכיתי ממש, כי כבר הבנתי שזה לא יעזור לי. "אבל אלה בגדים זולים מדי," אמרתי, אפילו שידעתי שגם זה לא יעזור לי. "זה לא שאנחנו הולכות עכשיו לקונצרט," התעצבנה עליי, "קדימה, תתלבשי כבר."
בסוף התלבשתי, אבל עשיתי את זה הכי לאט שיכולתי, כי נורא פחדתי מהרגע שנגיע לשם. אפילו לא היה אכפת לי כשנטליה נדנדה לי כל הזמן שאזדרז. אבל בסוף גם זה נגמר. "איזה יופי, חשבתי שלעולם לא תגמרי עם זה," אמרה נטליה בכאילו שמחה. הסתכלתי על המראה בטואלט של נטליה. נראיתי כזאת זולה. פתאום נזכרתי שככה בדיוק נטליה נראתה כשהייתי ילדה, רק שהיא תמיד צבעה את השיער לבלונד. פחדתי נורא שגם את זה היא תרצה שאעשה, אבל בסוף זה לא קרה. אבל חצי מהציצים שלי היו בחוץ, וגם ידעתי שאם אני מתכופפת אז רואים לי את כל התחת. התביישתי נורא לצאת ככה מהבית. "מה אימא, ככה אני אצא החוצה? לא יצחקו עליי?" "יהיו גם כאלה, אבל גם לזה תצטרכי להתרגל," ענתה לי, עושה ככה שיותר אפחד לצאת.
פתאום חשבתי לי שכל זה קורה פשוט בגלל שהיא הפסיקה לאהוב אותי. זה לא שמקודם אהבה אותי ממש, אבל היא נתנה לי לגור אצלה בבית וקנתה לי כל מיני דברים, אז זה אומר שלא שנאה אותי ממש. אבל אחרי שהחליטה שגם אני צריכה לעבוד בעבודה הנוראית הזאת, אז חשבתי שבעצם היא כבר לא אוהבת אותי בכלל. אז הייתי חייבת לדעת אם זה נכון. "אימא," אמרתי לה בקול מתפנק כזה, אפילו שלא דיברתי ככה כבר איזה עשר שנים, "את עדיין אוהבת אותי?" שאלתי ואפילו עמדתי לחבק אותה, אבל היא הלכה אחורה, אז הבנתי שהיא לא כל כך רוצה חיבוק. אבל בכל זאת היא אמרה לי: "בטח, בטח." אז האמנתי לה. "אבל עכשיו אין לנו זמן לשיחות נפש," אמרה לי ישר אחרי זה, "צריך למצוא לך גם נעליים." ואז היא שתקה לכמה שניות, כנראה כדי לחשוב איפה יש נעליים לעבודה הזאת במידה שלי. אני, בפחד שלי ממה שיקרה הלילה, התפללתי שהיא תגיד לי בסוף שאין נעליים במידה שלי, אז בעצם גם הפעם לא ניסע לשם. אבל זה היה טיפשי לחשוב ככה, כי ברור שבסוף היא מצאה לי נעליים.
אלה היו מגפיים קצרים בצבע זהב, מלאים באבק. היא הוציאה אותם מאיזו מגירה בארון. "מצאתי אותם לפני חודשיים ליד פח הזבל, אבל הם היו ענקיים עליי. מזל שלא זרקתי אותם." פתאום כל כך נגעלתי ממנה, נגעלתי גם מהמגפיים. גם היה להם עקב קצת גבוה ולא סבלתי נעליים עם עקבים. תמיד הלכתי עם נעליים שטוחות. אבל ידעתי שבכל מקרה אני אסבול נורא הלילה, אז בעצם זה כבר לא היה משנה לי. אחרי שנעלתי את המגפיים, נטליה אמרה לי לעשות סיבוב במקום, לראות אם הכול מתאים. באותו הרגע הרגשתי כמו איזו בובה שמלבישים ומפשיטים אותה איך שרוצים, כאילו אני כבר לא בנאדם עם נשמה.
"יופי," אמרה לי אחרי שהסתובבתי במקום, "את נראית ממש טוב." היא אפילו חייכה אליי, אבל כל כך שנאתי אותה באותו רגע. שוב פעם חשבתי על למות, כי ידעתי שעכשיו החיים שלי נזרקו לזבל. "עכשיו רק צריך לאפר אותך וגמרנו." הסוקה הזאת המשיכה לחייך, פשוט כי זה הצליח לה. היא רצתה לעשות אותי זונה כמוה, וזה בסוף קרה. אבל אני בכיתי בלב בזמן שאיפרה אותי. אחר כך הסתכלתי במראה ונבהלתי, כי זה היה כאילו מישהי אחרת הסתכלה במראה. הפרצוף שלי היה מרוח בהמון צבעים, העיניים בכחול ושחור והשפתיים והלחיים באדום חזק. אפילו ששנאתי להתאפר ובכלל לא הבנתי בזה כלום, הייתי בטוחה שנשים נורמליות לא מתאפרות ככה.
ואז היא הזמינה מונית ובזמן הזה הלב שלי דפק במהירות משוגעת. ידעתי שמעכשיו זה רק יהיה יותר ויותר נורא. לא רציתי לחשוב על זה, כי אז הייתי בוכה ואז נטליה הייתה מתעצבנת על זה שהרסתי את האיפור. ישר אחרי שהיא גמרה לדבר בטלפון, אמרה לי פתאום: "נראה לי שהלילה נעשה קופה טובה." ואז הלב שלי נפל. קופה טובה? מה זה אומר? עם כמה גברים אצטרך להזדיין הלילה?! ועוד עם סתם גברים זרים. גם בטח לא בגילי. גם בכלל לא בטוח שימצאו חן בעיניי. בטח אפילו איגעל מרובם. בטח הם יהיו זקנים, מסריחים, שעירים... ואצטרך לסבול אותם עד ש... אוי, גועל נפש. כל כך רציתי למות! כעסתי על אלוהים שאני לא מתה כבר.
נטליה השפריצה עליי בושם מגעיל ותוך כדי היא אמרה לי: "לפני שהמונית תגיע, אני צריכה להסביר לך כמה דברים." "אוקיי," אמרתי בקול שרעד קצת. "דבר ראשון, אל תיקחי פחות ממאה שקל. את חדשה וצעירה, אז אין שום סיבה שלא יסכימו לזה. תגידי להם שזה הסכום הכי נמוך שאת לוקחת, ולא משנה בכלל מה הם רוצים לעשות איתך. מובן?" אני עשיתי עם הראש שהבנתי, אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר "ולא משנה בכלל מה הם רוצים לעשות איתך." "אה, כן. הדבר הכי חשוב שאת צריכה לדעת," אמרה בקול ממש רציני, "הכי חשוב, דבר ראשון את לוקחת את הכסף, לפני כל דבר אחר שאת עושה, ברור לך?" פתאום הבנתי משהו מפחיד, נורא מפחיד. כשנטליה התחילה בזה היא תמיד חזרה עם איזה אלף שקל. ידעתי את זה כי תמיד איך שהיא חזרה מהבורסה סרגיי ישר שאל אותה כמה היא עשתה. אז עכשיו היא אומרת לי לבקש מכל אחד מאה שקל. אז זה אומר ש... מאוד פחדתי לחשוב על מה שזה אומר. "עוד דבר, לנה. את עושה הכול עם גומי. אחר כך את מנקה ידיים עם מגבונים לחים. שמתי לך הכול בתיק שהכנתי לך." אבל בכל זאת, כמה שניסיתי לברוח מזה, כל הזמן זה דקר לי בלב. אני אשכב עם עשרה גברים בלילה. עשרה. לא אחד, לא שלושה. עשרה. "לנה, את מקשיבה לי בכלל?" שמעתי אותה פתאום אומרת בעצבים, "הלו, לא לחלום לי עכשיו. תקשיבי לי, זה חשוב מאוד!" "אני מקשיבה אימא," אמרתי לה שוב בקול שרעד קצת. באמת שמעתי כל מה שהיא אמרה, אבל באותו הזמן גם חשבתי על איך אני עומדת לסבול הלילה בלי סוף, בעצם לסבול כל החיים, אפילו שלא עשיתי רע לאף אחד.
"אם עוצרת לידך ניידת משטרה, חסר לך אם את אומרת להם שאת הבת שלי, מבינה? אולי זה יסבך אותי. לא רוצה לקחת סיכון." "טוב אימא." "ותעשי טובה, תתחילי לחייך קצת. הקליינטים לא יבחרו מישהי דיכאונית. אם זה מה שהם היו רוצים, הם היו מסתפקים באישה שלהם בבית." חשבתי שהיא רק יכולה לחלום על זה שאחייך. החיים שלי נהרסו לגמרי, אז למה לי לחייך? לחייך כי אני הולכת להזדיין עם עשרה גברים מגעילים כל לילה? איך שפתאום נשמע צפצוף מכונית מלמטה, ישר התחלתי להרגיש כאבים חזקים בלב, אבל הנטליה הזאת התלהבה. "קדימה, בואי. הנה התיק שלך," אמרה לי ודחפה ליד שלי תיק קטן שחור, "יש כאן הכול. קונדומים, מגבונים לחים, בקיצור כל מה שאת צריכה."
הכאבים החזקים בלב לא עזבו אותי כל הנסיעה. באמצע הדרך אפילו חשבתי לקפוץ החוצה מהמונית, אבל ידעתי שנטליה לא תיתן לי לעשות את זה, כי היא ישבה לידי. כשהיא פתאום אמרה לי: "עוד דקה אנחנו מגיעות," לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים האלה בלב, גם לא את הפחד הזה ממה שיקרה הלילה. אז התחלתי לבכות נורא. "אוי לנה!" התעצבנה עליי נטליה, "מה את בוכה לי עכשיו? הרסת את כל האיפור!" הנהג כנראה הכיר את נטליה, כי הוא עצר באיזה מקום בבורסה בלי שהיא תגיד לו. זה היה ליד מלון שרתון סיטי טאוור. שמה העברתי הרבה לילות מאז. נטליה שילמה לנהג ויצאה מהמונית כאילו כרגיל, אבל אני לא הסכמתי לצאת בהתחלה. אז היא הסתכלה עליי בעיניים כועסות, אבל ישר אחרי זה היא פתאום דיברה איתי בקול נחמד. "לנוצ'קה מתוקה," אמרה לי, "יהיה בסדר, אני מבטיחה לך. זה באמת לא נורא כל כך כמו שאת חושבת." עשיתי "לא" עם הכתפיים, כמו שעשיתי פעם כשהייתי ילדה קטנה. אבל פתאום הנהג התעצבן. "נו יאללה, צאי לי כבר מהמונית," צעק עליי, "מחכים לי נוסעים ביפו. את מעכבת אותי נורא." אז הייתי חייבת לצאת, אפילו שממש לא רציתי.
"אוי לנה," אמרה לי נטליה בעצבים כשהייתי כבר בחוץ, "עכשיו צריך לאפר אותך מחדש. את נראית ממש זוועה." רציתי להגיד לה שגם אחרי שהיא איפרה אותי נראיתי זוועה, אבל שתקתי ונתתי לה לנגב לי את הפנים במגבונים לחים ולאפר אותי מחדש. עכשיו בכלל לא רציתי לריב איתה, כי פחדתי נורא להיות שם לבד. אפילו שממש כעסתי עליה, אפילו שהיא זו שבגללה אני שם בכלל, לא רציתי להתרחק ממנה. אבל אחרי איזה רבע שעה שאף אחד לא עצר לידנו, היא אמרה לי שאני חייבת להתרחק ממנה, כי ככה לא יעצרו לנו כל הלילה.
"אבל איך אני אדע מה להגיד למי שירצה אותי?" שאלתי אותה, אפילו שהייתי קרובה אליה בגלל הפחד שלי מהמקום הזה ולא בגלל שלא ידעתי מה להגיד, "אז אני חייבת להישאר קרובה אלייך." "נו, מה הבעיה? פשוט תגידי להם 'מאה שקל מציצה וזיון'. זה לא עניין מסובך." ואז שוב התחיל לכאוב לי נורא בלב. מציצה?! אני גם אצטרך..?! ואז התחלתי לשנוא אותה יותר, ואז גם חשבתי לעצמי שאם היא תעלה לאיזה אוטו ישר אברח משם. אבל אז נזכרתי שבעצם אין לי לאן לברוח. אז בסוף היא זו שהתרחקה ממני, אבל כבר לא היה אכפת לי, כי באותו הרגע כעסתי עליה נורא. אחר כך התקרבה אלינו במהירות מכונית מפוצצת בבחורים. הם היו מחוקים לגמרי, כי גם נסעו בזיג זג. פתאום אחד מהם הוציא ראש מהחלון וצעק: "יא זונות! רוצות זיון בתחת...?!" כולם באוטו צחקו נורא, אבל עוד לפני שהספקתי לקלל אותם בחזרה הם נסעו משם.
נראה לי שכל זה לא הזיז לנטליה, כי היא המשיכה לעמוד כרגיל, בלי להתעצבן או משהו. אבל אני ממש נעלבתי והתעצבנתי, כי חשבתי שאין להם זכות לצעוק לנו כאלה דברים. "שמעת את זה?" אמרתי לנטליה אחרי שהתקרבתי אליה, "שמעת מה הם צעקו?" פתאום עכשיו היא כן התעצבנה. "לנה, תקשיבי לי טוב. את עומדת לשמוע הרבה צעקות מהסוג הזה, את שומעת? זה חלק מהעבודה ואין מה לעשות עם זה." "אבל אימא..." רציתי להגיד שזה ממש לא פייר לצעוק עלינו ככה, כי לא עשינו להם כלום, אבל היא לא נתנה לי להמשיך לדבר. "גם ממש לא מתאים לי שתפני אליי כל שנייה," אמרה לי בעצבים, "כי אם תמשיכי ככה, בחיים לא נעבוד, את מבינה?!" אפילו שעדיין כעסתי עליה, נעלבתי נורא. אפילו פה היא לא רצתה אותי בסביבה. אבל אז חשבתי שאם אלך עם הרבה קליינטים וארוויח מלא כסף אולי היא כן תאהב אותי בסוף.
פתאום מכונית נעצרה לידי. הלב שלי דפק נורא חזק וממש נלחצתי. הסתכלתי על נטליה, אז היא סימנה לי עם הראש לדבר עם הנהג. התכופפתי לחלון של האוטו והסתכלתי עליו. "כמה את לוקחת חמודה?" הוא שאל בחיוך. בדיוק כמו שתיארתי לעצמי קודם, הוא היה מבוגר ומכוער והייתה לו כרס גדולה. חטפתי בחילה. "מאה שקל מציצה וזיון," אמרתי לו, אבל באותו הזמן חשבתי שאין מצב שאצליח לרדת לו, כי הוא ממש הגעיל אותי, ממש. פתאום הוא הפסיק לחייך. "מאה שקל? חשבתי שזה עולה חמישים. ככה זה אצל כולן פה." לא רציתי לחשוב באותו הרגע שאני זונה כמו כולן פה, כי אז הייתי בורחת מפה לאיזה כביש מלא במכוניות ונדרסת בכוונה. חשבתי רק שאני רוצה שנטליה תהיה מבסוטה ממני. "מצטערת. אני לוקחת מאה שקל, לא פחות." "טוב, תעלי," אמר לי, כאילו בעצם הוא זה שעושה לי טובה.
נכנסתי לאוטו שלו בפחד נוראי. אני חושבת שאפילו רעדתי קצת. ידעתי שאני חייבת לרדת לו ואחרי זה להזדיין איתו, אבל לא ידעתי אם אצליח לעשות את זה בלי להקיא תוך כדי. שאלתי את עצמי — אם נגיד הוא לא התקלח המון זמן, אז עדיין אני חייבת לרדת לו? אבל בעצם זה לא יכול להיות, אין מצב שהוא לא התקלח לפני שהוא בא לבורסה. הרי הוא ידע שהוא עומד להיות עם בחורה שנורא תסבול אם הוא יהיה מסריח למטה. "אז לאן את לוקחת אותי?" שאל פתאום והבהיל אותי, כי כל הזמן הזה רק חשבתי על מה שהולך להיות עוד מעט. אבל לא הבנתי את השאלה שלו. "אני לוקחת אותך? אתה לוקח אותי, לא?" האיש התחיל פתאום לצחוק, אבל לא הבנתי למה. "יש לך חוש הומור בריא, זה כבר טוב," אמר ונכנס למגרש חניה לא רחוק מאיפה שעמדתי. "פה זה בסדר מבחינתך?" שאל אותי. "כן, אני חושבת." הוא עצר את האוטו בפינה לא הכי חשוכה, אז בהתחלה די התבאסתי מזה שאני עומדת לראות את כל הדברים המגעילים שנעשה. אבל אחר כך חשבתי שבעצם בחושך זה יותר מפחיד להיות עם מישהו שאני לא מכירה. ואז הוא חייך אליי.
שאלתי את עצמי אם אני צריכה לבקש את הכסף או שהוא ייתן אותו לבד, אבל הוא ישר הוציא את הארנק שלו מהכיס ונתן לי שטר של מאה שקל. אמרתי לו "תודה" בקול חלש, אז הוא אמר: "אני מאוד מקווה לצאת מבסוט ממך, כי באמת אני משלם חצי מזה בדרך כלל." ישר נלחצתי, כי זה בעצם אומר שאצטרך להיות ממש טובה אפילו שזו הפעם הראשונה שלי. ואז הוא השכיב את המושבים אחורנית, הוריד את המכנסיים ואת התחתונים שלו ונשכב לו. אבל אפילו שלא היה לו ריח לא טוב נורא נגעלתי ממנו, כי הייתה לו כרס גדולה שעירה והיו לו חצ'קונים בירכיים ושערות מסביב לזין הנפול שלו וביצים ענקיות שדמו לשקיות מלאות בחרא.
בהתחלה חשבתי שאין מצב שאכניס ת'דבר המגעיל הזה לתוך הפה שלי, אבל אז נזכרתי שנטליה הזאת אמרה לי לעשות הכול עם גומי. בזמן שהיא אמרה לי את זה לא חשבתי למה הכוונה, כי הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, אבל עכשיו הבנתי. אז ישר הוצאתי קונדום, אבל בכל זאת נגעלתי לעשות את זה. אבל אז נזכרתי שאני חייבת להשאיר את המאה שקל אצלי כדי שנטליה תהיה מבסוטה ממני, אז ניסיתי לפתוח את הנייר של הקונדום אבל לא הצלחתי בכלל. פתאום הוא אמר לי, כבר לא בנחמדות: "הלו בובה, את מתכוונת למצוץ לי ת'זין מתישהו?" נבהלתי ועכשיו ממש השתדלתי לפתוח את הנייר של הקונדום, כי פחדתי שהוא יזרוק אותי מהאוטו ואז לא יהיה לי מה להגיד לנטליה ואז היא ממש תכעס עליי.
אחרי שהצלחתי בסוף לעשות את זה, ניסיתי להלביש לו את זה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי צריכה לעשות כזה דבר, כי הבחורים שהייתי איתם הלבישו את זה בעצמם או שלא הלבישו בכלל. אז גם את זה לא הצלחתי לעשות עכשיו. פתאום הוא התיישב ושאל אותי בעצבים: "תגידי, את עושה ממני צחוק?!" עוד פעם נבהלתי ממנו וחשבתי מהר מה לעשות, כי לא רציתי להפסיד את הכסף שכבר נתן לי. אז בסוף החלטתי להגיד לו את האמת, כי לא יכול להיות שהוא לא יבין אותי. לא כולם רעים כמו נטליה. לרוב האנשים יש לב. "אני מצטערת," אמרתי לו בלי להסתכל לו בעיניים, "אף פעם לא עשיתי את זה קודם." "מה, את בתולה?" שאל אותי כמעט בהתלהבות. "לא, לא בתולה," אמרתי ואפילו צחקתי קצת, כי זאת הייתה שאלה ממש דבילית, "פשוט רק היום, רק עכשיו, התחלתי לעבוד בזה." "אז אני הקליינט הראשון שלך בחיים?" שאל אותי עוד פעם בהתלהבות משונה. "כן." "אל תדאגי," אמר לי בקול מרגיע כזה, "אז אני אלמד אותך מה לעשות, ככה שלא תהיה לך בעיה עם הקליינטים הבאים."
אז פתאום הרגשתי פחות לחוצה, אפילו שעדיין נורא נגעלתי ממנו. אבל אז נזכרתי שנטליה וסרגיי אמרו לי שאתרגל לזה, אז חשבתי שאולי רק הפעם אסבול נורא, אבל אחרי זה יהיה לי הרבה יותר קל. אז עשיתי כל מה שאמר לי, וכל הזמן הזה חשבתי שנטליה תהיה מבסוטה ממני, אז הסבל הזה שאני עוברת הוא בשביל משהו טוב. בגלל זה היה לי יותר קל לעבור את זה. אחר כך הוא החזיר אותי למקום, אבל לפני שירדתי הוא אמר לי: "אני מקווה שתעזבי את העבודה הזאת כמה שיותר מהר, שלא תגמרי כמו הזקנה הזאת," ואז הוא הצביע עם הראש שלו על נטליה. חייכתי ולא גיליתי לו מי זאת בשבילי.
אחר כך נטליה שאלה אותי בהתלהבות שנורא עצבנה אותי: "נו איך היה? הלך טוב?" "הלך טוב," עניתי לה ופתאום הרגשתי כל כך עייפה, כאילו בניתי בניין או משהו. "איפה הכסף?" שאלה אותי ישר אחרי זה. אז הוצאתי מהתיק את השטר, הראיתי לה אותו והחזרתי לתיק. פתאום כבר לא היה אכפת לי אם היא מבסוטה ממני או לא. הייתי עייפה מדי בשביל לחשוב על זה. "אוי לנוצ'קה," אמרה לי פתאום, "שכחתי להגיד לך עוד דבר ממש חשוב." "מה?" "אף פעם אל תשימי את הכסף בתיק. מסתובבים כאן הרבה גנבים. זוכרת שחטפו לי את התיק פעמיים?" "זוכרת," אמרתי ונזכרתי איך היא חזרה אז פצועה הביתה ואיך הייתי עצובה וריחמתי עליה. פתאום חשבתי לעצמי שאם זה היה קורה היום דווקא הייתי שמחה.
"אבל בכל זאת הכסף נשאר אצלי. את יודעת למה?" "למה?" "כי אני תמיד מחביאה את הכסף בנעל, אז ככה תעשי גם את, טוב?" "להחביא את הכסף בנעל?" "כן לנוצ'קה. עמוק-עמוק, שלא ייפול." "בסדר אימא," אמרתי לה והתיישבתי על איזו אבן מרובעת כדי לעשות את זה.
"ועוד משהו קטן אני מבקשת." "נו, מה?" כבר לא היה לי כוח לכלום, גם לא לשמוע את הקול שלה. "בבורסה אל תקראי לי 'אימא'." "אז איך?" "נטליה כמובן."
נערות אובדות ; מאת: ליאת אלעזר ; 220 עמודים ; 69 שקלים ; סטימצקי - הוצאה לאור ; ניתן לרכישה באתר ההוצאה