תמיד הרגשתי שמשהו בתפישת הזוגיות ובן הזוג שלי לא תקין. תמיד הקטנתי את עצמי במערכות יחסים ותפסתי את הצד השני בזוגיות כצד ה"גדול" שמבין ובוחר. תפסתי את הגבר כדומיננטי ואף פעם לא הבנתי למה. למה אני לא יכולה לבחור בגבר פחות מאצ'ו?
אני זוכרת את המבטים המבטלים של גברים שיצאתי איתם. הם מאוד דחו את הצד הזה שלי, של האישה שמבקשת שיובילו אותה. הם לא אהבו את הפסיביות ה"מסכנה" שלי, וכשניסו להיות דומיננטיים בשבילי זה לא עבד להם, והם אמרו לי את זה מפורשות. הצדקתי אותם. מי אוהב נשים כאלה, שמקטינות את עצמן?
הנחתי שהצורך הזה נובע מאיזה ביטחון עצמי רעוע שטמון אי שם בתוכי. אפילו דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי, שניסתה לעזור לי להיפטר ממנו.
"ברגע שהיה מקום לצד הזה שלי, 'הקטן והחלש', להביע את עצמו - הצד החזק, זה שלא הכרתי קודם, בעל הביטחון העצמי, החל להביע את עצמו גם כן"
בשלב מסוים, אחרי משבר נפשי ארוך וכואב מאוד שלקח לי שנים לצאת ממנו - בתמיכת אותה פסיכולוגית - נולדה 'אני' אחרת. מהרסיסים של השבר שלי שחיברתי בחזרה נוצר משהו אחר והרבה יותר אותנטי שלא הכרתי כלל. מתוך ה'אני' האחרת התחילו לבצבץ צרכים חדשים, בתוכם גם צרכים מיניים שבאו לידי ביטוי בפנטזיות - ממש משום מקום, בלי הכנה מוקדמת.
כל מי שמבין ומכיר לא יכול היה להגדיר את הצרכים האלה תחת שום הגדרה אחרת פרט להגדרת הבדס"מ. בהתחלה לא הבנתי וממש נלחצתי, בחיי שנלחצתי. לא הכרתי את העולם הזה בכלל, זה היה מטלטל וממש נלחמתי בעצמי. אבל זה היה שם, ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שזה היה גם מאוד מאוד מדליק ומושך.
אנחנו פשוט יכולים להיות אנחנו
כשמצאתי לבסוף את קצה החוט שלי לעולם הבדס"מ, עולם שלם נפתח. עברתי שנה מטורפת של מעגלים שחזרו על עצמם: מלחמה בעצמי, קבלה עצמית וחקר העולם החדש, שוב מלחמה בעצמי וחוזר חלילה. עד שהתחלתי מערכת יחסים עם אדם בעל נטיות דומות, אבל הפוכות: כלומר כזה שאוהב נשים ש"מקטינות את עצמן", כמוני.
"אנחנו בזוגיות נורמטיבית עם 'תיבול'. אני אמנם הצד הנשלט יותר והוא השולט, גם בזוגיות וגם במיניות שלנו, אבל למעשה אנחנו לחלוטין במקום שוויוני"
הוא סיפר לי על אותן סערות פנימיות שגם הוא חווה, על הצרכים שהוא פחד מהם עד שהבין מה הם. מצאנו אחד בשנייה מקום בו אנחנו פשוט יכולים להיות אנחנו, וזה הפך להיות מרכיב קיים ובולט בקשר שלנו, עם הרבה תקשורת והבנה סביבו.
אנחנו בזוגיות נורמטיבית עם "תיבול". אני אמנם הצד הנשלט יותר והוא השולט, גם בזוגיות וגם במיניות שלנו, אבל למעשה אנחנו לחלוטין במקום שוויוני - שנינו עם חירות וחופש להביע את עצמינו ואת הצרכים שלנו: הצורך שלי הוא להיות סאב (מהמילה Submissive, כנועה) והצורך שלו הוא להיות דום (דומיננטי, שולט). זה משחק בין אנרגיות שונות שבא בטבעיות ושמביא בריאות לנפש.
מה שמצחיק הוא שברגע שהיה מקום לצד הזה שלי, "הקטן והחלש", להביע את עצמו - הצד החזק, זה שלא הכרתי קודם, בעל הביטחון העצמי החל להביע את עצמו גם כן. דברים פשוטים שלא הצלחתי לעשות במערכות היחסים האחרות שלי, כמו לבקש ממנו שיביא לי כוס מים או שישטוף כלים, פתאום באים לי יותר בקלות. כש"וויתרתי" על הכוח שלי ובן הזוג אפשר לי את הוויתור הזה, קיבלתי את הכוח והביטחון העצמי הכי חזקים שהיו לי אי פעם.
זהירות, מתחזים
בתור חנונית מכף רגל ועד ראש שתמיד הייתה ילדה טובה ירושלים, לא חיפשתי את זה. אף פעם לא תיארתי לעצמי שזה חלק ממני ולא ידעתי שזה יכול להתקיים בלקסיקון של חיי. הסקס הגרוע שליווה את חיי לא היה רמז מספיק עבה, הנחתי שזה הגורל שלי וזהו. אני חושבת שאנשים מפחדים לגעת במה שהם לא מכירים, עולם הקינק והבדס"מ לא שקוף ולא נגיש ויש עליו סטיגמה קשה.
לא הרבה מידע יוצא מתוך הקהילה, אבל ברגע שאת נכנסת לקהילה יש המון תקשורת וקבלה. מלמדים אותך את חוקי ה'עשה ואל תעשה' ובעלי הניסיון נותנים הרבה מידע באהבה גדולה, כמו גם מגוננים מפני מתחזים: כמו בכל נישה מינית, כמו טינדר למשל, גם בעולם הבדס"מ יש המוני חקיינים שמנצלים את הנרטיב של השליטה ויכולים להיות מאוד מאוד פוגעניים. כמו שלא תעלי לכל דירה אחרי כל דייט, אל תתני את עצמך לכל אחד שטוען שיכול לתת לך את מה שאת מחפשת. יש חוקים ותנאים שנועדו לשמור על כל הצדדים בסיפור, שכל מי שלוקח חלק בעולם הזה צריך וחייב לעמוד בהם. תחקרי לעומק לפני שאת נכנסת למערכת יחסים כזאת, אם כנשלטת ואם כשולטת.
אני כותבת את זה לכן, הנשים שמרגישות מבפנים צרכים אחרים בזוגיות. בבדס"מ יש סקאלה, לא חייבים להיכנס 'עד הסוף' ולא חייבים להתלבש בוויניל ולהשתמש בשוט כדי להרגיש את זה. אפשר להיכנס ולחקור בקצב שונה ובעומקים שונים. תעשו לעצמכן טובה ותנסו לחקור קצת. אפשר למצוא שם תשובות לכל כך הרבה שאלות, רגשות וצרכים.