בסרט היא שבה לצפות לאחר שהשתחררה, אבל הדמות שניבטת לה מהמסך נראית לה רחוקה מאוד. היום היא חשה שהיא בוגרת יותר ורצינית יותר, תפישותיה השתנו והיום היא כבר מריה אחרת. "כשאת בכלא את שונה, במיוחד כשמצלמים אותך, את לובשת דמות שהיא לא ממש את". על חווית הצילום היא לא מתחרטת, למרות שהיא מזכירה לה רגעים פחות יפים בחייה. מצד שני, היא מבינה שמדובר בתיעוד "שיהיה לי מה לזכור", אבל היום, היא אומרת שאין לה צורך בחשיפה הזו יותר, ומעדיפה לחזור לאנונימיות שלה ולכן גם מעדיפה שלא לפרט על איזו עבירה נכנסה לכלא, רק נוכל להגיד שהיא נידונה לשנתיים וחצי מאסר בשל תקיפה וחבלה בנסיבות חמורות.
הסרט הדוקומנטרי "סגורות" עוקב אחר סיפורן של שלוש נשים צעירות האסורות בכלא נווה תרצה: נרימאן, שנאסרה בשל היותה נערת פיתוי, שון, צעירה לסבית שניסתה לרצוח את חברתה ומריה.
לעוד כתבות בערוץ הנשים:
>> מה זה בדיוק התקן תוך רחמי? כדאי לך להכיר
>> נדלקתי על בחור וירדתי 41 קילו
>> ההורים שלי מכרו אותי לתעשיית המין
"אסירה בכלא יכולה להיות כל אחת מאיתנו"
הסרט נולד בסדנת קולנוע ועבודת מצלמה שהעבירה מר לאסירות בנווה תרצה. "במהלך הסדנה הכרתי את שון ומריה, הן נראו כליהוק טוב, עם סיפור חיים מעניין, את נרימאן הכרתי בשלב מאוחר יותר דרך צוות ההנהלה", היא אומרת. את הסרט צילמה מר במשך שנתיים, כשמדי שבוע היא פוקדת את אגף אסירות א' בנווה תרצה. השהות במקום לצורך הצילומים, גרמה למר להבין שהחופש אינו מובן מאליו, "נתקלתי שם בנשים נורמטיביות, כמו אסירה שהייתה מעורבת בתאונה, זו יכולה להיות כל אחת מאתנו".
עם הבנות שצולמו לסרט היא עדיין שומרת על קשר. שון, ששוחררה כבר במהלך הצילומים, חיה היום עם בת זוג במרכז ומנהלת שתי חנויות אופנה בתל אביב, נרימאן חיה בכרמיאל ומפרנסת עצמה. מריה, שהייתה הרה כשנשפטה ונאסרה, גידלה את בנה הפעוט בכלא במשך שנה ושמונה חודשים. במאי האחרון שוחררה וחזרה לביתה, לבן זוגה ואבי בנה. "את החיים בכלא", אומרת מריה, "אני מעדיפה להשאיר מאחור. היום אני מאושרת כי זכיתי להיוולד מחדש. אנשים חיים במרתון הזה ולא מבינים שהם זכו במתנה הזו שנקראת חופש".
"הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להוציא רישיון נהיגה"
מה שייחד את מריה מבין האסירות האחרות, הוא הילד שלה שנולד בין כתלי הכלא. לאורך כל המאסר וכך גם לאורך כל הסרט, החשש שהעיק עליה היא בעיקר מפני העובדה שילדים בגיל שנתיים אינן מורשים להישאר בין כתלי הכלא.
הלחץ גבר ככל שהתקרב המועד ולא היה ברור לה אם ינוכה לה שליש מתקופת מאסרה בכלא והיא תוכל להשתחרר יחד עם בנה. בסופו של דבר זה אכן קרה, והיא פינתה עצמה לעניינים הטריוויאליים שבחיים. "הדבר הראשון שרציתי לממש כשהשתחררתי הוא להוציא רישיון נהיגה, וזה בדיוק מה שעשיתי", אומרת מריה. כבר כשהייתה בין כתלי הכלא, החלה ללמוד לתיאוריה, ובימים הראשונים לאחר יציאתה, היא ניגשה למבחן ועברה אותו. הדבר הראשון שעשתה ביום שהשתחררה היה לנקות ולסדר את הבית ומשם ישר לסיבוב שופינג. בגדים חדשים שידגישו את נשיותה מאוד חסרו לה בתקופת שהותה בכלא. "הנשיות שלי הייתה שם מאוד מוגבלת, עם בגדי האסירה נראיתי בת 16", היא אומרת.
בנה של מריה, לטענתה, אינו זוכר את החיים שעברו עליו בנווה תרצה. כמי שגידלה אותו מאז שנולד במשך כמעט שנתיים מאחורי הסורגים, מריה גמעה בצמא את החיים בחוץ כאם צעירה ברגע שהשתחררה. "טיילתי איתו המון בעגלה וקניתי לו בגדים באופן חופשי. נהניתי אפילו מלבחור עבורו מה יאכל. בבית אין מי שיתערב כל הזמן, וייתן את דעותיו כמו שהיה לי בנווה תרצה". אחרי הכול, בכלא, היא מסבירה כי לא היה לה חופש פעולה והיא לא יכלה לשלוט על מלאי המזון שהזמינה, שבחלקו לא תמיד עבר אישור. כאימא צעירה היא מספרת שחשה מסורסת על ידי הנשים מסביב, שהיו בחלקן אימהות, וכל אחת מהן הרשתה לעצמה להתערב בדרך שבה בחרה מריה לגדל את בנה. היום, היא אומרת, יש רק אדם אחד שמותר לו להתערב וזהו בן זוגה.
מריה מעידה כי הקושי היחידי שבו פגשה "בחוץ" הוא ללכת לשיקום האסיר ולהיפגש עם אותו מעגל מוכר של אסירות. כמי שרוצה לפרוש את כנפיה ו"לעוף על החיים", ההתייצבות בוועדות מעקב, גורמות לה להרגיש שהיא חוזרת אחורה, למקום שהיא לא ממש רוצה לשוב אליו. "במקום להתעסק בחיים שלי, בשיקום העצמי והמשפחתי שלי, ולנוע קדימה, אני מגיעה למסגרות של פיקוח, שנמצאות באזור הכלא, וחוזרת לראות את המדים ואת המקום עצמו, זה לא עושה לי נעים", היא אומרת.
הסרט "סגורות" יוקרן בסינמטק ת"א ביום 7.3 בשעה 14:00 ומדי שבת בחודש מרץ בשעה 11:00, וכן בסינמטקים ברחבי הארץ