כשהייתה בת חמש, חלמה גילה פפר חלום בלהות. "אבא שלי העיר אותי ואמר לי: 'הנאצים כבר נמצאים בתוך היישוב ומזרימים גז דרך התריסים, בואי למיטה שלנו ונלך לישון כולנו ביחד, ככה לא נרגיש איך אנחנו מתים'". פפר, סופרת ובת לניצולת שואה, התעוררה בצרחות. "אבא שלי לקח אותי - במציאות - למיטת ההורים כדי להרגיע אותי", היא נזכרת, "הזיכרון הזה מייצג כמה דחקו והכניסו בי סיפורי שואה, הרבה מעבר ליכולת ההכלה והעיבוד של ילדה בת חמש".
אמה של גילה, פלה פפר ז"ל, שרדה בשואה את כל הזוועות שניתן להעלות על הדעת. לאחר שחיסלו את הגטו בו שהתה בפולין ואת רוב משפחתה, נלקחה למחנה עבודה אכזרי ולבסוף הגיעה למחנה הריכוז ברגן בלזן. "היא חוותה רעב, קור ופחד מתמיד. היא חזתה במתים מסביבה לאורך כל השנים הללו", מספרת פפר, "אמא שלי השתחררה מהשואה עם פוסט טראומה. היא פחדה שבכל רגע נתון הנאצים יבואו לתקוף אותנו מכל עבר ולא יכלה להיות לבד או אפילו ללכת ברחוב בלי שיהיה מישהו לידה".
לאחר שאביה נפטר, קיבלה גילה את האחריות לטפל באימה. "בגיל 12 קיבלתי אותה בירושה מאבי וידעתי שאני צריכה לשמור עליה כי היא לא עושה כלום לבד. נאלצתי להתמודד עם השואה שהתנחלה לנו בבית ולא רצתה ללכת. המשמעות שאמא שלך יושבת לך על הכתפיים משפיעה על הגדילה ועל מנעד הרגשות שלך".
בניגוד לרבים מניצולי השואה שהתקשו לשתף את יקיריהם לאורך השנים בזיכרונותיהם הקשים, פלה לא סיננה תכנים ליד גילה ושחזרה בפניה זיכרונות מצמררים מגיל ינקות. "היא לא הפסיקה לדבר. אני שמעתי על מתים ומתים ומתים. שמעתי על מוות ואכזריות בכל כיוון וכל הזמן. היא סיפרה שישנה לידה בלילה אישה מתה והיא הבינה זאת רק בבוקר, כשגופתה הייתה קרה, היא סיפרה על מקרה אחר בו היא וחברה שלה ראו שהנאצים מכסים בקש את הבלוק בו חיו כדי לשרוף אותו בעודן בתוכו. הן ישבו חבוקות ויללו, חיכו למות בייסורים בשריפה, אבל ברגע האחרון הבריטים הגיעו ושחררו אותן. היא סיפרה לי איך הסתכלה על חברתה, שלפני דקות הייתה בעלת שיער שחור כמו פחם, וראתה שהפכה בין רגע ללבנת שיער מפחד ומאימה". פפר מספרת בפירוט על זיכרונות אמה כאילו היא עצמה חוותה אותם: "אם אני היום יודעת לספר בכזאת רזולוציה על חיי השואה, זה אומר שהזיכרונות שלה הוטבעו בי עמוקות".
בעוד חבריה קראו ספרי ילדים, בבית משפחת פפר דפדפו המבוגרים וגם הילדים באלבומי שואה. "במקום להסתכל על אלבומי אופנה הייתי רואה משריפות, שלדים, עצמות ואנשים שלדי אדם - מתים מהלכים", מספרת פפר. "בזמן משפט אייכמן כבר הכרתי את כל סיפורי השואה בעל פה, הייתי יכולה ממש להעיד בעצמי. הייתי בטוחה שאני אלופת הארץ בשואה וכל המוזיאונים קטנים עליי. כשהגעתי ליד ושם התעלפתי, בכל תמונה ראיתי את העיניים של אמא שלי".
השואה זורמת לי בדם
סיפורי הזוועות שליוו את ילדותה הותירו בפפר כעס שליווה אותה כל חייה. "אני כועסת שנתנו לי כילדה קטנה לשמור על אמא בלי כלים. שנאתי את השואה המסריחה הזאת ושנאתי את עצמי על כך, פרפרתי בין כעס נוראי על השואה ועל אמא לבין ייסורי מצפון על איך אני מעיזה בכלל", היא מסבירה, "כעסתי עליה שהיא הביאה את השואה הביתה ולא הסכימה להבריא ממנה. השואה לקחה ממני ומעוד הרבה ילדים של ניצולי שואה את הילדות".
פפר מכנה את עצמה "נשאית שואה" ולא מתביישת בכך, על אף התגובות הקשות שהיא מקבלת לעתים ברשתות. "יש אנשים שחשבו שאני פוגעת בזכר המתים ועושה זילות לזיכרון, אבל מבחינתי השואה זורמת לי בדם, היא חלק ממני. עוצבתי לאורה לטוב ולרע וזה לא עומד בסתירה כהוא זה לקודש הקודשים של הזיכרון ולתחושת הכבוד והאהבה לאמא שלי, לקורבנות ולניצולים. אני נשאית שואה ואני לא יכולה ולא רוצה להפטר מזה".
למרות הכעס, פפר לא דיברה על רגשותיה עם אמה מעולם. בספרה החדש "קוראים בשמה" היא מקיימת לראשונה את הדיאלוג עמה: "אף פעם לא העזתי להגיד לה במילים את מה שהעזתי לחשוב וגם בספר אני יותר חושבת מאשר אומרת לה איך הרגשתי. למעשה גם בספר לא העזתי", היא משתפת.
לצד הכאב, פפר מדגישה שהסיפורים והזיכרונות דווקא חיזקו אותה. "השואה עיצבה אותי ונתנה לי יכולות שאני לא יודעת אם הייתי מקבלת בנסיבות חיים אחרות", היא מסבירה ומחדדת, "היא יצרה אצלי יכולת הקשבה והכלה מאוד גבוהה וחוזק. כל הזמן חשבתי שאם אמא שלי עברה את השואה אז מי אני שלא אתגבר על המשברון הקטן הבא שלי. זה נתן לי חוסן לחיים".