אילה דקל | בת 39 ממודיעין, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה
באחת מהשיחות עם מדריכת הכלות לפני החתונה דיברנו על הרגע הזה שבו יש דם - ומיד אני הופכת לטמאה. כל דם. כל כתם. ומאז התחלתי לבדוק כל יום ולחכות לרגע הזה, שבו הצבע נשלף כמו כרטיס אדום מתוך התחתונים ושולח אותנו ל"הרחקות".
'גם ברגע הלידה', אני זוכרת שהיא אמרה. 'גם ברגע הלידה?' אני זוכרת ששאלתי. אבל הרי זה רגע כל כך פגיע, כל כך לא קשור לקיום יחסי מין, רגע שבו בטח צריך חיבוק מהאיש שהכי קרוב אלייך. 'זה לא פשוט', היא אמרה לי, 'אבל זו ההלכה'.
נידה. נידוי. לנדות. כל חודש, פעם אחר פעם, אסור לגעת. אסור להתקרב. אסור לחבק. אסור ואסור.
הצורך הזה בחום גוף שלא תמיד יכול להתממש. תחושת האשמה שמתגברת בלב כשמתכננים ללכת לצימר אבל מתנגשים עם שבעת הנקיים. או כשברור שהביוץ כבר פה, אבל הימים הנקיים התארכו והיה איזה כתם סורר שיגרום לזה שגם הפעם הביוץ יתפספס או שאם את רוצה בכל זאת לטבול אז צריך לשים את התחתונים בתוך מעטפה ולשלוח להתייעצות עם גורם שלישי. למה בכלל שאני ארצה לשלוח את התחתונים שלי לבדיקה של גבר זר?
נידה זה לא דבר פשוט.
בסביבה שבה גדלתי הגוף היה לא מדובר, לא נראה. כל נגיעה הייתה פוטנציאל לאסון. כל מבט מסוכן. הגוף ואני היינו שתי ישויות נפרדות: הגוף היה מנסה למשוך אותי מטה, אל מחוזות החטא, ואני הייתי אמורה לגרום לו להתעלות אל עולמות זכים וטהורים. הכול בשתיקה. אבל מיד אחרי החתונה המצב השתנה: בכל חודש הייתי צריכה לחשוף את גופי בפני הבלנית, לעמוד מולה נבוכה, בעוד היא גוהרת מעליי ומודדת את רמת הטוהרה שלו, וגם שלי. שום דבר בתקופת ההתבגרות הצנועה שלי לא הכין אותי למעבר החד הזה. אף אחד לא סיפר שבצד השני של הנישואים הגוף שלי יהפוך לנחלת הכלל.
"ניסיתי להפוך את אירוע הטבילה לרומנטי וזוגי, אבל אני ובעלי חשנו רחוקים אחרי שבועיים נידוי ולא תמיד היה תיאום בחשק המיני באותו ערב. זה היה מלאכותי כל כך. זה היה יום הסיום לימים הכי משפילים בחיי"
אנונימית
לאט לאט לקחתי אחריות על הגוף שלי, הוצאתי מתוכו את הגדרות ההלכתיים, את האיסורים, את הכתמים והטומאה. התחלתי לאהוב אותו, לגלות את הכוחות שחבויים בו, לתת לו מקום בעולם. הגילוי הזה, שאני יכולה לבחור עבור הגוף שלי, שהוא ברשותי ולא ברשות הגברים שכתבו את ההלכה, הוא גילוי מסעיר ששינה את עולמי.
נשארתי נטועה עמוק בתוך העולם היהודי, מחוברת לשורשים התרבותיים והרוחניים שלי. אבל הפעם - ממקום של חירות. חירות שבזכותה, באצבעות רועדות על המקלדת, אני יכולה לכתוב גם את המילים האלה.
אותי לא ינדו, אני לא טמאה
אנונימית, בת 36 ממרכז הארץ
גדלתי דתייה והיה לנו ברור שנשמור נידה, אבל אחרי החתונה המושג הזה הפך לצורם. לקחת את התחתונים שלי לרב שיסתכל בהם ויחליט מה עושים הייתה חוויה בלתי נתפשת, בלתי נסבלת ומשפילה. להוסיף לכך את חוויית המקווה, שאני בגופי הערום מול בלנית שחושדת בי שאני לא מספיק, לא מספיק דתייה או לא מספיק טהורה.
ניסיתי להפוך את אירוע הטבילה לרומנטי וזוגי, אבל האמת שאני ובעלי חשנו רחוקים יותר מאי פעם אחרי שבועיים נידוי שבהם התרחקנו. היה בינינו ניכור ולא תמיד היה תיאום בחשק המיני באותו ערב. זה היה מלאכותי כל כך וכמה שניסיתי שלא - זה היה יום הסיום לימים הכי משפילים בחיי.
למדתי וקראתי על המצווה הזאת והמקורות שלה ופתאום הבנתי את תחושות הניכור: מי שהמציא את ההשפלה הזאת הם גברים, שבינם לבין גוף האישה אין שום קשר וכל מטרתם היא לתת גדר או כלוב לאישה, לתשוקות שלה ולשוויון שאולי יכול היה להיות בינה לבין בן זוגה.
לאחר שכל הטומאות הגבריות עברו מן העולם נשארה אך ורק הטומאה הנשית, נשמרה באדיקות. כך אני מרגישה גם היום, 16 שנה אחרי הטבילה האחרונה שלי. סביב הנידה נטוו קורים של פחד וסייגי סייגים כדי לשמר את הריבונות על גוף האישה וכך לשלוט בה. החלטתי שאני יותר לא משתתפת בנידוי הזה. שאותי לא ינדו, אני לא טמאה! המחזוריות שלי מקודשת לי והגוף שלי שלם ובריא ומדהים. אף אחד לא ייכנס לי לרחם ולנו לזוגיות ולחיים הפרטיים שלנו.
רוצה "שיכאב לי הראש" מתי שמתאים לי
טליה גולן | ד"ר למגדר, חוקרת, כותבת ומרצה בנושא זכויות נשים בזירה הרפואית ופעילה חברתית
יותר מדי שנים שמרתי הלכות נידה. יותר מדי שנים הרגשתי מלוכלכת, טמאה, נידה, מורחקת, מפתה לדבר עבירה. יותר מדי שנים חייתי בתוך הפחד שהנורא מכל יקרה לי אם לא אשמור. זוכרת עצמי בודקת פעמיים ביום את הפרשות הנרתיק שלי בעזרת חתיכת בד לבן. לא לפספס, להספיק לפני שקיעה. חרדה מהאפשרות שאולי תמצא נקודה קטנטנה ואדומה, או אז אצטרך להתחיל הכל מהתחלה.
"אף מילה על מה מתאים לך, מה את היית רוצה, איך את מרגישה בתוך הגוף שלך. את לא קיימת. את הכלי המכיל לתשוקותיו של אישך והלילית המפתה"
ד"ר טליה גולן
הייתי אישה צעירה כשהלכתי להדרכת כלות בה עברתי את טקס החניכה של החברה הדתית לאישה העומדת להתחתן. טקס ההפחדה בו נחשפתי אל כל "הטוב", "הנפלא", "האלוהי" ו"הרוחני" שיושפע עליי אם רק אלך בדרך כמו סוס ולא אשאל שאלות. "שבועיים תתנשקו, תתחבקו, תקיימו יחסים אינטימיים - ושבועיים תתרחקי ממנו. אל תתפשטי לידו, אל תגעי בו, אל תעבירי לו חפץ שמא ידיכם יגעו חלילה זה בזו ואת תטמאי אותו. הרי לך תעודת הביטוח לזוגיות נפלאה וחיים מאושרים".
הליכה למקווה נשמעת רומנטית ורוחנית, אבל מדובר בטקס המשמר את יחסי הכוח בין נשים לגברים: טקס משפיל בו נשים המשמשות בלניות משפילות נשים אחרות כשבודקות את גופן בדקדקנות הלכתית אם אין איזו שערה או שריטה שעלולה לחצוץ חלילה בינן ובין המים המטהרים. טקס מיזוגיני ומפלה, כשאישה צריכה לטבול כדי שהאיש יוכל לגעת בה.
אף מילה על מה מתאים לך, מה את היית רוצה, איך את מרגישה בתוך הגוף שלך. אף מילה על התשוקות שלך, הרצונות שלך, הזמנים שמתאימים לך. את לא קיימת. את הכלי המכיל לתשוקותיו של אישך והלילית המפתה.
הנשים בחברה הדתית עוברות מכבש לחצים וחינוך של שנים שהופך אותן לכנועות עד ביטול עצמן. עיוורות לביטול, עיוורות לעיוות הנורא. שנים של הריונות ולידות לא מאפשרות בכלל ללמוד את רצונותיו של הגוף. שנים של נידוי לא מאפשרות להציץ מעבר לחומה הבצורה כדי לומר: "לא מתאים לי".
רוצה לגעת ושיגעו בי כשמתאים לי ולא לפי שעון הלכתי. רוצה לחוש את גופי ולא לקיים מצוות. רוצה להנות, לנוח להירגע בידיו של מי שהוא בן זוג, שותף ולא בועל. רוצה "שיכאב לי הראש" מתי שמתאים לי, ולא מתי שפוסק הלכה החליט בשבילי.
אל תמכרו לי סיפורים שאישה צריכה להישמר ולהיטהר כדי "לשמור את הזוגיות רעננה". אני הייתי שם
יותר מדי שנים, נושאת עד היום את פצעי "טהרתי".
המחשבה שעלי להתפשט ולהתרחץ העבירה בי צמרמורת
טל, בת 34 מרמת בית שמש א'
זוכרת אני היטב את אותו חודש שבו גמלה בי החלטה לשקר על בעלי ולומר לו שהכל יצא נקי ביום החמישי למחזור. כל חודש מחדש היה לוקח לי זמן מה להתנקות, ורגשות תסכול היו עולים בי כאשר עד הבדיקה לא היה יוצא לבן כשלג. ואז צריך לרוץ ולשאול האם זה בסדר, או שעלינו לחכות עוד יום עד לבדיקה הבאה. היינו מחמיצים חודש אחרי חודש את יום הביוץ.
בעלי כנראה גם נשבר לו, ובסתר לבו נהנה שאני מספרת שהכל בסדר. כבר באותו חודש נכנסתי להריון. איכשהו נודע לבעלי שעבדתי עליו, אבל כנראה שגם הוא הבין שהאופציה השנייה היא שנהיה עריריים.
אחרי הלידה לא היה לי נעים ללכת לטבול. היה חורף קפוא, והמחשבה שעלי להתפשט ולהתרחץ העבירה בי צמרמורת. החלטנו שנסמוך על שטיפה הגונה באמבטיה. בעלי הלמדן כבר מצא איזה פלפול איך להעביר את זה.
בהתחלה המשכנו כאילו להקפיד על ההרחקות (יש רבנים שאומרים שאסור לבעל ואשה אפילו לשחק שחמט באותם ימים. פשוט הזיה). אבל די מהר הרגשנו שזה סתם לא מחזיק מים. ניתן לומר שדרך הזלזול במצווה הזו המשכנו לזלזל במצוות האחרות. החלטנו לבחון את המצוות במבט בקורתי יותר. על אף שאני ובעלי באנו ממשפחות חרדיות ממש, הרגשנו שככה אי אפשר להמשיך. התודעה הנשית שלי התעוררה לחיים.
אי הסימטריה שבמצווה צרמה לי יותר ויותר
אנונימית, בת 40 מהצפון
התחתנו בגיל צעיר מאוד. לא באנו מבתים דתיים במיוחד אבל המסגרת ההלכתית התאימה לנו באותה תקופה. התנסנו ברעיון הזה תוך כדי תנועה, תחילה עבדנו לפי הספר ועם הזמן ערכנו התאמות. גרנו ביישוב קטן שבו לכל אישה היה מפתח למקווה, לא באמת הייתה בלנית, את פשוט מתקשרת לחברה שתלווה ותאמר אמן. לפעמים היה נחמד להיפגש כך מחוץ ליומיום ולא מיהרתי להגיע הביתה; ליל המקווה הרי לא היה ספונטני או מתוך פרץ תשוקה, הכל ספור ומתוכנן. האמנו בעוצמות המעשה כשמירה על האש בינינו.
עם התבגרותנו, עברנו לעיר גדולה, נולדו ילדנו וכל חווית הטבילה הפכה הרבה פחות נוחה ועוד יותר מכאנית, משום זרות הבלנית שמולה אני עומדת עירומה והיא מוצאת לנכון להכתיב לי כיצד ראוי לטבול. כל זאת אחרי מסכת טיפוח בימים שלפני כן, הכוללת תורים למספרה או קוסמטיקאית או פדיקור. ובלילה אני מגיעה הביתה לבן זוג אהוב שממנו הלכתית (וחברתית) לא נדרש להיערך כמעט בכלל לכל האירוע הזה, הוא רק שם מחכה לי. אי הסימטריה שבמצווה צרמה לי יותר ויותר.
ערב אחד הצפתי את הדברים עם בן הזוג, וכך על כוס יין ישבנו והחלטנו ביחד שאנחנו לא שם יותר. זו הייתה החלטה זוגית, לחיות את חיינו עם מצפן אינטואיטיבי - ואנחנו מאוד שלמים בה.