אני אנורקסית. הנה, אמרתי את זה. הייתי רוצה לומר שהייתי אנורקסית, אבל זה תמיד שם.
הייתי בסכנת חיים, היו לי מדדים גופניים של גופה, שוחררתי מהצבא על תת משקל. אני כבר לא במצב הזה, אבל החשש לחזור לשם קיים. קוראים לי שירה בר, והחלטתי לקחת את החיים שלי בידיים.
מעולם לא הייתי ילדה רזה, אבל גם לא מלאה. את הדרך לאנורקסיה התחלתי בגיל 12. בתור ילדה החלום שלי היה להיות דוגמנית. התחלתי דיאטה שבה אכלתי כמו שצריך ארוחות מסודרות ומעולם לא מנעתי מעצמי חשקים כאלה ואחרים. התחלתי לדגמן ולהצליח, אבל מכל יום צילום במקום עם סיפוק חזרתי עם ייסורי מצפון על המשקל שלי, ובלי סיבה אמיתית. מכאן הדרך להחלטה שארוחה אחת אני מקיאה לאסלה הייתה מהירה. המסע שלי של עליות והירידות במשקל החל.
בגיל 16 אבי נפטר והייתי על סף שבירה, אבל חלום הדוגמנות החזיק אותי. דקה לפני שחתמתי עם סוכנות בספרד הגיע הזמן להתגייס, ופתאום – החלום מתרחק, בעיה לצאת לאודישנים, אין חתימה עם חו"ל. נשברתי ונפלתי לעולם החשוך של הבולימיה.
"הייתי שותה נס קפה עם קמצוץ חלב, ואם בטעות היה יוצא טיפה יותר הייתי זורקת לפח. מיותר לציין שגם את טיפת החלב הזו הקאתי"
בהתחלה הייתי אוכלת בחדר האוכל רק ירקות, ומתוך תירוץ של "גועל" הייתי רצה להקיא, בוקר צהריים וערב. את שעת הת"ש הייתי מבלה בשקם, קונה חטיף אנרגיה, מבקרת באסלה ומקיאה. הייתי בתת משקל ולא יכולתי להחזיק נשק, ולכן קיבלתי פטור משמירות ומסגירת שבתות. ההקאות החלו להיות בלתי נסבלות, שריפה בגרון, סחרחורות וחולשות, ולכן הפסקתי לאכול כדי לא ללכת להקיא. איך הייתי שורדת את היום? שותה נס קפה עם קמצוץ חלב, ואם בטעות היה יוצא טיפה יותר הייתי זורקת לפח. מיותר לציין שגם את טיפת החלב הזו הקאתי.
לתפריט הריק שלי הוספתי גם חצי תפוח, יותר נכון רק את הקליפה של התפוח ופייבר 1 שאותו הייתי ממיינת. מסטיקים היו החברים הכי טובים שלי עד שגיליתי שגם להם יש קלוריות והייתי מקיאה את החומציות שלהם. כשהייתי חוזרת מהבסיס הביתה הייתי שואבת את כל הסירים ללא יכולת לעצור ורצה להקיא את הכל. לא ידעתי שאני עושה נזק ולכן גם לא התביישתי בזה. הייתי הולכת ומקיאה גם כשהחברות שלי היו בבית. לא היה לדבר הזה מודעות.
יום אחד קיבלנו טלפון: עליי להגיע עם אמא שלי לתל השומר, לקב"ן. לא הספקנו להתיישב והמשפט הראשון של הקב"ן לאמא היה "אני לא יודע איך הבת שלך עוד חיה". נתוני בדיקות של אדם מת, הרעבה עצמית, אחוז שומן נמוך בגוף, תת משקל קיצוני bmi 11, דופק 40 אחרי מאמץ. ואז הגיע השיחרור מצה"ל.
באותו היום אמא התחילה לפחד על החיים שלי, ומבחינתי הכל היה בסדר, הרגשתי טוב ולא הייתה לי בעיה בכלל. התעקשתי לא ללכת למיון, רק רציתי הביתה. רציתי להוכיח לאמא שאני יכולה לאכול אז בדרך הביתה עצרנו באחת המסעדות האהובות עליי. הזמנתי לאכול, התיישבנו על יד השולחן ואני רוצה לאכול ואני קולטת שאני לא מסוגלת. שד נכנס בי, לחץ אטומי, מחשבת כל פירור שאני מנסה להכניס לפי. בסופו של דבר אכלתי פחות מרבע לחמנייה ונסענו הביתה. קנינו לדרך שוקולד שחשקתי בו הרבה זמן. שעה נסיעה הביתה, ומתוכה 55 דקות אני מתחבטת עם עצמי ועם אמא אם כן לאכול או לא לאכול.
יצאתי מהצבא במשקל 41 קילו. בבית החלתי לאכול טיפה יותר, זה אומר חצי כוס קורנפלקס והפעם באמת חצי תפוח, מרקים, גביע קוטג'. עם הזמן הוספתי גם שניצל תירס וברגע שהייתי פוחדת הייתי הולכת להקיא. המשקל המשיך להתדרדר ותוך ימים ספורים הגעתי ל-37 קילו. המשכתי להתאמן, המשכתי לחשוב שיש לי עוד מה להוריד.
הייתי נוסעת לאמא שלי בכל יום לעבודה כדי לאכול. לא יכולתי לאכול לבד, אז אמא הייתה צריכה לאכול כפול ממני גם בכמות וגם בקלוריות כדי שאני ארגיש שאני אוכלת כלום. הארוחות נמשכו שעות.
"הפסיכולוג נתן לי משימה: להגיע הביתה, לקחת פרוסה של לחם שחור ולמרוח עליו חמאה ושוקולד. אה, תודה באמת, עכשיו אני רצה לעשות את זה"
חברה של אמא מהעבודה אמרה לה לקחת אותי למכון להפרעות אכילה בתל השומר לאבחון ולאחר מיכן אשפוז סגור ואם צריך גם החדרת אוכל דרך זונדה. כשהגענו למחלקה ממש כעסתי. אמרתי לאמא שלי, "איך את מביאה אותי לכאן, אני אפילו לא קרובה ללהיראות כמותן". אמא צילמה אותי והשוויתי בינן לביני. רק אז הבנתי עד כמה גרוע אני נראית.
כמובן שאובחנתי כאנורקסית. מרוב שהמצב שלי היה חמור, במקום לחכות כמו כולן בהמתנה של שלושה חודשים תאריך האשפוז שלי היה בשבוע שאחרי. סירבתי להתאשפז, הבטחתי שכמו שנכנסתי לזה ככה אצא. הסכמתי לקבל טיפול במרפאה של דיאטנית ופסיכיאטרית, אבל גם זה לא צלח. לא הסכמתי לקחת כדורים פסיכיאטריים ולא היה נראה לי הגיוני שלבחורה שלא אוכלת כלום מתוך פחד לאכול נותנים כמויות אדירות של אוכל (מבחינתי זה היה כמות אדירה). היו צעקות, ריבים ושוב יצאנו ללא תקווה.
בבית השתדלתי להכניס קצת יותר אוכל. התחלתי לאכול שלוש כפות אורז וסלט. ארוחה כזו נמשכה שלוש שעות. פיתחתי ocd קיצוני: אכלתי רק בחד פעמי, אסור היה לי לעבור מעל האוכל או להתקרב אליו, אסור היה לקרב אליי שום סוג של אוכל כי פחדתי שבטעות זה ייכנס לי לגוף דרך הנשימה. לפני ואחרי כל ארוחה, וגם תוך כדי, הייתי נשקלת כמה וכמה פעמים, וגם שוברת את המשקל ועולה עליו שוב כדי לראות שהוא עדיין מראה את אותו המספר.
המשכנו לחפש טיפול ופנינו לפסיכולוג. הוא נתן לי משימה: להגיע הביתה, לקחת פרוסה של לחם שחור ולמרוח עליו חמאה ושוקולד. אה, תודה באמת, עכשיו אני רצה לעשות את זה! עוד טיפול כושל ללא הצלחה וכסף שנזרק לפח.
באחד מהימים ניגש אל אמא שלי גבר זר בקניון ושאל עליי בנימוס. הוא אמר שגם לו הייתה בת אנורקסית והמליץ לה לקנות לי אנשור, תוסף תזונה עם 400 קלוריות לפחית. הסכמתי לשתות את זה, כי שתייה הייתה פחות מפחידה. אחרי חודש עם האנשור המשקל התייצב.
החברות שלי תמיד חיזקו ולא החרימו אותי. הייתי יוצאת ומבלה איתן בגבול הכוחות שלי. היינו יוצאות למסעדות ואני עם האנשור, הן הבינו וקיבלו אותי כי ידעו שזה עוזר לי לחיות.
הייתי מאושרת: אני רזה ואני יכולה להצליח, זה לפחות מה שעבר לי בראש. מבחינת הדוגמנות הפעם זה היה הפוך. הייתי חייבת להעלות במשקל בשביל שאוכל לדגמן וזה דרבן אותי להשמין.
הסרטים, הפחדים והחששות לא פסקו, אבל היה אור קטן בקצה המנהרה: הבנתי שכשמשהו משפיע עליי אני מוכנה להילחם בעצמי. חשבתי יחד עם אמא מה הם הדברים האלו ובכל ארוחה היא הייתה לועסת לי את הדברים הכואבים ביותר שיכולים לקרות לי אם לא אוכל. אמא הייתה חייבת להגיד כל הזמן את אותן המילים כדי שלא אשתגע. להשתגע זו מילה עדינה. הרבה אנשים לא יודעים, אבל זו מחלת נפש לכל דבר. רצון מול יכולת. הראש אומר כן, הלב אומר לא, הוא מפחד. דבר אחד לא במקום והצרחות, חוסר השליטה העצמית, הזריקות ושבירת החפצים היו מגיעים.
הסכמתי לראות פסיכיאטר. היינו כמו חברים שבשבילו הייתי מוכנה לקחת כדורים עדינים מאוד נגד חרדות. המשקל התייצב על 48, אבל בשביל הנשיות והמחזור הייתי חייבת לצלוח את משקל 50, הפחד הכי גדול שלי. הסכמתי לקחת לתקופה אך ורק של חודש כדורים קשים יותר שהתחושה בהם היא כמו סמים: עיניים אדומות, סטלה של החיים, אוכלת בלי להרגיש וישנה 14 שעות במינימום, אבל זה עזר. המשקל הגיע ל-52-53 וקיבלתי מחזור.
אחר כך יצאתי לעולם, רק אמא, לעיסות פסיכולוגיות ואני. אוכלת תפריט קבוע באותן כמויות יום אחרי יום שנה אחרי שנה והפחדים שוב חוזרים. הפעם ביקשתי עזרה מהסביבה שלי, שחוותה איתי את המחלה ותמכה בי. עם המשפחה המורחבת בשולחן שישי חשפתי שחזרו לי הפחדים, ובת דודה שלי המליצה לי ללכת למאמנת כושר שתלך איתי יד ביד לחיטוב. היא תזונאית מדהימה שליוותה אותי יום-יום וארוחה-ארוחה, הייתה קשובה ליכולות שלי וככה הצלחתי להיות בריאה ושלמה עם הגוף שלי.
אני לא אשקר, גם היום יש נפילות. אבל היום אני יודעת מה החשיבות של האוכל בגוף האדם, מה ההשלכות ומה הדרך הנכונה עבורי.