"את גדלת בשכונת רמת אביב ולא הכרת מקרוב ערבים לפני שפגשת אותנו. בשנים האחרונות התחלת לראות את הנשים הערביות ברחוב שלך, והבנת שמה שלמדת ומה שסיפרו לך בביה"ס זה לא כל האמת, ואפילו לא קרוב לזה". סמר
"בהתחלה, כשהגעתי לתל אביב, לאוניברסיטה ולגור ברמת אביב, זה היה לי מאד מוזר. כמעט ולא פגשתי ישראלים לפני כן. זה היה כמו לעבור לגור בחו"ל". סמר
"הרבה זמן לא הצלחתי לשכור דירה ברמת אביב. כשהייתי שולחת העתק של תעודת הזהות שלי, פתאום בעל או בעלת הדירה היו מוצאים תירוץ לא להשכיר לי את הדירה. כשאני ניגשת לראות דירה להשכרה, ברוב הפעמים בעלי הדירה רואים שאני ערביה, ואחר-כך אומרים לי בטלפון שהדירה תפוסה כבר. עוד פנים של הכיבוש. בגלל זה החפצים שלי איתי תמיד באוטו, עד שאמצא מקום משלי. המזרן מסמל עבורי את הניכור ואת הזרות בעיר הזאת, ואת תחושת אי היציבות". סמר
"בתל אביב, כשאני מדברת בטלפון הנייד בערבית, ברחוב או באוטובוס, או מדברת עם חברים, אנשים נועצים בנו מבטים. ערבית היא שפה רשמית בארץ הזאת - למה כל כך מוזר לשמוע ערבית ברחובות?" סמר
"כשגרתי בתל אביב לא הרגשתי כזה הבדל מנצרת. כן, העיר גדולה יותר ויש הרבה יותר מקומות לבלות בערב, מרכזי קניות טובים יותר ועוד, אבל חוץ מזה התנהגתי והתלבשתי כמו נצרת. זה בא מהבית. ככה גידלו אותי. לא הרגשתי שונה בתל אביב, אבל זה היה קצת מוזר שהיינו הערביות היחידות ברחוב שלנו ברמת אביב – זה היה קצת קשה. אבל חוץ מזה, הרגשתי נוח, כמו שאני מרגישה עכשיו. הפעמים היחידות שהרגשתי את ההבדל בין המקומות היו כששאלו אותי אם אני ערבייה, וכשהייתי עונה 'כן', התשובה הרגילה הייתה, 'את לא נראית כמו ערבייה'. למה? איך אני אמורה להיראות? למג'דולין אומרים 'את לא נראית מוסלמית', כאילו אישה מוסלמית, היא רק זאת ששמה חיג'אב". סג'א
"איך אני קוראת לעצמי? זאת שאלה קשה. רק כשאני נמצאת בחו"ל אני מתמודדת עם השאלה הזאת. אני ערביה שגרה בישראל, אזרחית המדינה. אנשים חושבים שרק יהודים גרים בישראל, ואז אומרים לי בדרך כלל 'שלום', ואני עונה 'מארחבה', בערבית. ישנם מצבים שאז אני אומרת שאני פלסטינית - זה בדרך כלל כשאני פוגשת מישהו ערבי בחו"ל, שלא מזהה את המבטא שלי. יש הרבה סוגים שונים שלמבטא בערבית, ושלי פלסטיני. אני קוראת לעצמי ערבייה מישראל, לא ערבייה פלסטינית". סג'א
"אני לא יכולה להתלבש בכפר כמו שאני מתלבשת בתל אביב. הבן דוד שלי יגיד לי, 'אהה, מג'דולין, את לא בתל אביב עכשיו! איזה מכנסים קצרים את לובשת', ודברים כאלה. זה לא מאיים או מפריע לשמוע, הם רק מנסים כל הזמן לשמור על המסורת שגדלו עליה מלהשתנות". מג'דולין
"אני מודאגת מזה שהערבית היא כבר לא שפה רשמית ישראל. עד עכשיו, על פי חוק, כל דבר היה צריך להיכתב גם בערבית. עכשיו זה עלול להשתנות... ואני מודאגת מההשלכות. כל השלטים בכבישים, ברחובות, ובמוסדות כתובים בעברית, אנגלית וערבית, ככה שגם מי שלא שולט בעברית בחברה הערבית יכול להבין ולהסתדר. קביעת תורים בענייני בריאות או הליכה לבנק יהיו יותר קשים, ללא מענה קולי והסברים בערבית". איה
"ההורים שלי אומרים לי תמיד, קודם תלמדי באוניברסיטה, תסיימי עם תואר ומקצוע ואז תעשי מה שתרצי. תיהני, תטיילי הרבה, תמצאי עבודה ואז תפגשי מישהו ותתיישבי'". סג'א
"סבתא שלי נפטרה בשבוע שעבר, בלבנון. ולא הייתה לי את האפשרות להגיד לה 'להתראות בעולם הבא...' היא הייתה פליטה פלסטינית מהיישוב אעבלין. אימא שלי נולדה בלבנון, דור שני של פליטות פלסטינית (בלי שייכות לשום מדינה, בלי זכויות, בלי תנאי חיים נורמליים). היא הכירה את אבא שלי ברוסיה. שניהם קבלו מלגה ללמוד בלנינגרד בתקופת הקומוניזם. הם למדו שם באוניברסיטה, הכירו, התאהבו, התחתנו, ואימא שלי הצליחה להגשים את החלום של כל פליט פלסטיני, והוא - לחזור למקום שממנו גורש ב-1948.
זה עצוב שבקושי פגשתי את סבתא שלי. בטח לא הרשו לה לחזור לישראל, ולנו אסור לבקר בלבנון, למרות שיש לנו משפחה שם. ראיתי את סבתא שלי מספר פעמים כשהיינו נפגשים בטורקיה ובירדן, המקומות היחידים שפליטים פלסטינים בלבנון יכולים לקבל אישור כניסה אליהם. לא הייתה לי סבתא כמו שצריך, למרות שהיא גרה כל כך קרוב. יותר קרוב לי להגיע לבית של סבתא מלהגיע לדירה שלי בתל אביב, אם אני בכפר כנא". מג'דולין
"אני ממש לא אוהבת את המונח 'חיים כפולים', זה משפט כל כך שחוק וקלישאתי. אני מתנהגת אותו דבר בבית, בנצרת. זה לא רק בעיר הגדולה שיש לנו חופש, ואנחנו שותים ומבלים במסיבות, ואז בבית מתנהגים כמו מריה הקדושה. אני לא מרגישה זרה בנצרת. אני תמיד מרגישה בבית. אני מתלבשת באותם בגדים שאני לובשת בתל אביב (חוץ מאירועים מיוחדים, כשצריך להראות כבוד, כמו בכנסייה ובחתונות). אני אוהבת להגיע הביתה בסופי שבוע. אני כבר לא מגיעה כל סופ"ש, יש לי חיים בתל אביב, אבל אני מנסה לבוא כל סוף שבוע שני". סמר
"אני אוהבת את התצלום מחוץ לבית שלי בכפר כנא, אני לא מתביישת מאיפה שאני באה. אני גאה בזה. זה מראה שהממשלה לא משקיעה בתשתיות בכפרים ובערים שלנו. אין לנו מקומות חנייה ומדרכות כמו שצריך". מג'דולין
"כשהייתי סטודנטית לא הייתה לי מכונית, כמו שיש לי עכשיו. הייתי לוקחת את קו אוטובוס מספר 826 לנצרת, כל סופ"ש, עם המזוודות עם הכביסה המלוכלכת, וחוזרת בשבת בערב, גם באוטובוס, עם קופסאות אוכל מאימא שלי. המזוודה הייתה מפוצצת אבל טעימה! לפני הלימודים באוניברסיטה, אימא שלי ניסתה ללמד אותי כל מיני מתכונים, 'הכינה' אותי לתקופה שאגור לבד, אבל לא יצא לי ממש לבשל, רק להכין משהו קטן לאכול. לפעמים, מספיק שמחממת אוכל של אימא, והריח שמופץ בבית גורם לי להרגיש שייכת יותר לקירות האלה". סמר
"סיימתי את הלימודים באוניברסיטה בקיץ. היה טקס מקסים והמשפחה שלי הגיעה לתל אביב ופגשו את הפרופסור שלי. עברתי שוב לדירה חדשה ברמת אביב, חיה 'חיי מבוגרים', כבר לא סטודנטית. בחורה העובדת ומתפרנסת באחד ממשרדי האדריכלות הגדולים במדינה, הרביעי בגודלו ומתגוררת בעיר הגדולה. עכשיו אני מוטרדת איפה אגור בעוד חמש שנים. אם אתחתן, אולי ארצה לגור בחיפה (עיר ערבית ויהודית מעורבת), לא צפונה משם". מג'דולין
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן