יום ראשון בבוקר. ענת חולפת על גביי במסדרון ומסחררת אותי, גורמת לי לעשות דאבל טייק על מראה מיליון הדולר שלה. משקפי שמש נוסח ג'קי אונסיס, גדולים ומרהיבים, תיק עור בגוון חום משופשף עתיק מפואר, ג'ינס בגזרה גבוהה שמתיישב לה יופי על הישבן וגופיית כאילו-סבא שניכר עליה כי לא נקנתה בשוק. אמנם אינני חושקת בנשים, אבל אלוהים, כמה שהיא נראתה טוב.
"אל תשאלי כמה גיהצתי בסופ"ש", היא אומרת לי במבט מושפל וחיוך קל בזווית הפה.
"מה, מה?" אני שואלת בסקרנות גדולה, כאילו חיי תלויים בחוויותיה מהוויקנד.
"לא, באמת. אני מתביישת לומר", היא מתעקשת.
"נו, יאללה, אפשר לחשוב? תשפכי", אני משתדלת שלא לרייר.
"טוב, אז ככה. קניתי את המשקפיים האלה, התיק ועוד שתי שמלות מתוקות בטירוף". היא מדברת פתאום בקצב מהיר, סומק פורח בלחייה והיא מוארת כולה. "אבל, עזבי, את לא רוצה לדעת כמה". אבל אני כן, והיא כמו קוראת את מחשבותיי. "טוב, נו, 3,200 שקל בשעתיים – המשקפיים 1,500, התיק 1,000 והשמלות – שתיים ב-700. קולטת?".
תתעוררי אישה!
פייר, לא. לא קולטת. מסרבת לקלוט. "די!", אני עונה תשובה סתומה, שלא באמת משקפת משהו, אבל מתעשתת במהרה. "טוב, יאללה שטויות, חיים רק פעם אחת", אני משמיעה לה מנטרה של חברה תומכת. "זה לא כאילו יש לך משכנתא וילדים על הראש, שטויות", אני ממשיכה ומפתיעה את עצמי בגישה הליברלית שלפתה אותי. אבל בפנים אני רועשת. רוצה לצווח לה באוזן: "את משוגעת! תתעוררי! מה נסגר איתך, אישה?! את חיה בסרט?".
הביטו, כיסה של הבחורה ומצב העו"ש שלה לא מזיז לי את קצה האגודל או מטריד את מנוחתי. כל אחת וסדר העדיפויות שלה. ואין בכלל ספק: היא נראית נפלא. תמיד. גם בימים רעים. היי, אילו יכולתי, הייתי מוכנה להיות קולב בארון הבגדים שלה ורק להביט כל היום על שלל הפריטים המקסימים שיש לה. כל יום היא דופקת הופעה, וניכר שיש לגברת טעם טוב, מגניב למדי ורחוק מלהיות צעקני. אבל יש לה גם יד קלה על הכרטיס. אז נכון - היא רווקה, המשכורת של ממוצעת, היא מתגוררת עם ההורים ואין לה רכב. אין זמן נכון יותר לגהץ, לא?
ובכן, לא. פשוט לא. תקראו לי חסכנית, קמצנית או סתם בונקרית, אבל ביום שבו אוציא 2,000 שקל, רווקה, נשואה, גרושה או מה שלא יהיה - הגיהנום יקפא. אין סיכוי, לא יקרה, לעולם לא – גם לא בטענה הכה מאוסה: "אבל זה פריט לכל החיים", "זה קלאסי ומנצח בכל גיל ובכל עונה", או הפתטי ביותר ברשימה: "אבל זה עור".
פריט לכל החיים? מי יודע מה יקרה מחר!
לכל אלה יש לי תשובות מוכנות באוטומט אותן אירה גם אם יעירו אותי באמצע הלילה: פריט לכל החיים? מי יודע מה יקרה איתי מחר. מה גם שכל עונה אני משנה דעה, טעם ומלתחה. וחוץ מג'ינס מחורר ונוסטלגי מגיל 12, הורים ואח בכור, אין שום דבר שנשאר איתי כל החיים. עור? תמיד חשבתי שהוא מוערך יתר על המידה. במיוחד כשהוא מוגש על נעליים, תיקים וארנקים.
אני בהחלט מוכנה לומר את הדבר הבא: על איכות משלמים, כמו גם על ייחודיות ומקוריות. אני לא מטילה דופי בעבודת יד או בעיצובים מבריקים של אנשים שמבינים אופנה. יש פריטים שלא ניתן לחקות בסין בעבודת תפירה דמיקולו, ויש לא מעט חיקויים עלובים גם בארץ - אבל לא חייבים לרכוש אותם. האם האלטרנטיבה היא לרכוש את המקור להשקיע אלפי שקלים בחולצה? תשכחו מזה. היי, גם גופייה עם הדפס מקורי עלק ב-250 שקל לא תתתפס על גופי החי. אלא אם כן מדובר במתנה.
הדבר הכי יקר בארוני? נעליים ב-400 שקל
אז איפה אני קונה את בגדיי, נעליי ואביזריי, אתן תוהות? בכל מקום שהמחיר בו שפוי: מרשתות להלבשת כל המשפחה (היי, לא רק לפרחות) ועד למותגים במחירי סוף עונה. לפעמים, אחת לכמה זמן, כשבא לי להשתגע, אני קופצת לאיזה שוק מעצבים ותורמת את חובתי לכלכלת העיצוב המקומי. מהו הפריט הכי יקר בארוני, אתן שואלות? נעלי עקב שנרכשו לחתונה של חברה טובה ב-400 שקל. כי אם יש משהו שבאמת ראוי למחיר ומצדיק אותו, אלא נעלי עקב איכותיות ונוחות. סה טו.
וזה בכלל לא משנה כמה אני מרוויחה. גם אם הייתי מגלגלת עשרות אלפים בחודש, לא הייתי מדברת אחרת ושלא תטעו לרגע: ארוני עמוס בפריטים ובסך הכל, נדמה לי שאני לבושה לא רע בכלל. היי, אפילו סטייליסטית מוכרת (שלא אזכיר את שמה, אבל סמכו עליי – אתם מכירים אותה) תהתה היכן רכשתי עליונית קרדיגן עם כתפיים מנופחות. בנונשלנטיות עניתי: "150 שקל ב-TNT", והותרתי אותה פעורת פה. טה-דה!
על מה כן אני שמה את כספי מלבד משכנתא, רכב, מטפלת לילדה וארנונה? ובכן, אני - את אלפי השקלים שלי - אשים בשמחה על חופשה טובה בארץ או בחו"ל. הארון שלי יחיה בשלום גם בלי תיק עור ב-2,000 שקל, אבל עם אלבום זכרונות מפואר ומרגש.