"מעולם לא הרגשנו אפליה או קיפוח. מהאוהל במעברה הגעתי היום לחיות בבית רחב ידיים"

בשנות החמישים, כשהייתה שוש אברהם ילדה, הגיעו עובדים מהרווחה למעברה שבה גרו היא ובני משפחתה, עולים חדשים מעירק – ולקחו את בן הדוד שלה. "כשאבא שלי עלה ארצה, שני האחים שלו נשארו בבגדד והוא נאלץ לקחת איתו את הנשים והילדים שלהם – בסך הכל הוא היה אחראי על 11 ילדים, והוא היה בן 25 בלבד. יום אחד הרווחה הגיעו, ראו הרבה ילדים והחליטו לשלוח אחד מהם לפנימייה בירושלים. בטעות של רגע הנשים הסכימו. כשאבא שלי שמע את זה הוא מיד התעשת ונסע להביא אותו. הוא חיכה ארבעה ימים עד שהוא הצליח והם חזרו יחד".

אברהם עלתה לארץ בהיותה בת שישה ימים, ובני המשפחה המורחבת נשלחו למעברת חירייה. "בעירק היינו משפחה עשירה אבל נאלצנו להשאיר את כל רכושנו מאחור", היא מספרת לקראת אירוע הוקרה לעולי בבל לציון 70 שנה לעליה, ומתארת כיצד חלקו כל תושבי המעברה ברז אחד לשתייה ולרחצה. "אנחנו התרחצנו בגיגית בחוץ והמבוגרים בפינה נסתרת באוהל. אני זוכרת ילדות מאושרת. אבי ואימי היו בעלי לב רחב ודאגו לכל הילדים כאילו היו שלהם. הייתי זוחלת מחוץ לאוהל, משחקת עם התרנגולות והיונים. ארוחות הבוקר נעשו על גבי פתיליות והוגשו על שמיכה, וכולנו ישבנו במעגל סביב החלב החם. ברקע תמיד התנגנו צלילי פריד אל עטראש, אום כולתום ועבד אל ווהב. האווירה הייתה אוהבת וחמה, למרות הדלות".

רוב יהודי עירק, כ-130 אלף, עלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950-1952. במרכז למורשת יהדות בבל המקיים את אירוע ההוקרה טוענים כי עליה זו נקלטה באופן מעורר השתאות כשהעולים מעירק התקדמו והשתלבו באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה ובמערכת הביטחון. אברהם, שתדבר באירוע, מעידה עד כמה נתנו הוריה להשכלה מקום של כבוד: "לאמא היה חשוב שנשתלב בבית ספר ברמת גן, אז מגיל שש הייתי נוסעת לבית הספר בטרמפים עם אחי הגדול. היינו חוזרים הביתה בשני אוטובוסים".

"משאית עטופה בברזנט עם חורים כדי שנוכל לנשום"

לדבריה מצטרפת אביבה אריאנס, שעלתה ארצה ב-1947 בעליית הנוער לאחר פרעות הפרהוד. "ב-1941 השתנתה בעירק האווירה כלפי היהודים, שעד אז היו מעורים בחיים המקומיים", היא מספרת, "ההרגשה בעיר בצרה הייתה שאנחנו לא רצויים ולא בטוחים". אריאנס הצטרפה לתנועה הציונית המחתרתית: "נפגשנו במחתרת כל פעם בבית אחר. למדתי עברית וגם על ארץ ישראל ממדריך שהיה בצבא האנגלי והדריך בסתר. ההורים שלי פחדו, זאת הייתה סכנת נפשות, אבל אני התעקשתי". כשהייתה בת 16 עלתה בעלייה בלתי חוקית לארץ: "אספו אותי מבצרה לבגדד. עלינו 77 איש על משאית עטופה בברזנט שעשו בו חורים כדי שנוכל לנשום. נתנו לנו לחם ותמרים ויצאנו לדרך. נסענו כמה ימים עם עצירות מועטות, את הגבול לישראל עברנו בבית הערבה ואת נהר הירדן עברנו בסירות".

כשהגיעה ארצה שלחו אותה לקיבוץ גבעת השלושה. "שם גם הייתי כשהכריזו על קום המדינה. עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת ברגע הזה". בהמשך הייתה בין מייסדי קיבוץ נווה אור לפני שעברה לחיות עם דודתה ברעננה. "רציתי לעבוד ולהרוויח כסף, כי האחים שלי כבר התחילו לעלות לארץ. אנחנו תשעה אחים ואחיות, גם הם היו ציוניים ואחרי קום המדינה התחילו להבריח אותם, כל פעם שניים. הבריחו אותם בסירות דרך הים הערבי ואיראן, שם הסוכנות היהודית קיבלה אותם והטיסה אותם לישראל". האחים והאחיות פוזרו בין מוסדות וקיבוצים, ולבסוף עלו גם הוריה של אריאנס, ב-1951. "דרך הבית שלנו בבצרה עברו הרבה מאוד אנשים בדרך לארץ", היא מספרת בגאווה.

דליה סלמן, שמתנדבת במרכז מורשת יהדות בבל, נולדה ב-1947 באוהל במעברת סאקייה א' - שלימים הפכה לעיר אור יהודה. "בלילות ההורים היו מחברים את מיטות הסוכנות זו לזו ומשכיבים אותי באמצע מאימת התנים והשועלים שהיו בפרדסים מסביב", היא מספרת. לדבריה אחד הרגעים הטראומטיים היה כשבת השכנים בת השנתיים נפלה לבור השירותים וטבעה. "אני זוכרת שחיפשו אותה. אחרי זה אבא שלי הכין כיסא אסלה מאולתר לפיר הבור".

בתחילת שנות ה-60 התחילו לחבר את הצריפים למערכת החשמל ולפנות את התושבים לבנייני שיכונים. "בעלי ואני הגענו ללימודים אקדמאים למרות הקושי הכלכלי ומעולם לא הרגשנו אפליה או קיפוח", היא מספרת. "תמיד שאפנו להתקדם ולכבוש עוד יעד ומטרה. מהאוהל בסאקייה א' אני גרה היום בבית רחב ידיים, וכמו שנאמר 'השמיים הם הגבול'".