אחרי שש שנות נישואים החלטתי שאני רוצה להתגרש. מתחילת הקשר בינינו היו אתגרים, אבל המצב התדרדר לאחר הולדת הבן הבכור שלנו. היינו שונים מאוד. הרגשתי לבד, לא הייתה ביננו קירבה, אינטימיות, הבנה. לא היה לי איש שיחה. אנחנו מאד שונים, רציתי שנהיה מאושרים אפילו אם זה אומר שלא נהיה ביחד יותר.

ההחלטה להיפרד פגשה אותי בלילות בהם הייתי מטפלת בתינוק לבד. היו שאמרו: את יודעת, לפרק זה הכי קל. תשקלי את זה, תלכו לטיפול זוגי, תנסו הכל, חבל. ובאמת האיש שהיה שלי עשה הכל. הוא לא רצה להיפרד, לדעתו זו הייתה טעות. אבל זה לא עבד. כבר אי אפשר היה לרפא, להתאהב בחזרה.

קיבלתי החלטה שקולה ומודעת. לקחתי בחשבון את מחיר הפרידה מבן הזוג שאני מכירה ויודעת כבר מי הוא ומי אני כשאני איתו, ויחד איתו אני נפרדת גם מכל המשפחה שלו, חברים ואנשים שאני אוהבת. לקחתי בחשבון את הפרידה מהילד שלי, שלא היה רגיל להיות בלעדיי. נכון שאני והוא לא נפרדים לעולמים, אבל פעמיים בשבוע הייתי יוצאת מהדירה אחרי הצהריים, נותנת להם זמן יחד להתרגל, לאבא להתרגל לטפל בילד ולבכור להתרגל שאבא יטפל בו במקומי. עד אז אני עשיתי הכל, מקלחות, אוכל, וזה היה מאד קשה לשמוע אותו בוכה ורוצה אותי. אז לא - לפרק משפחה זה ממש-ממש-ממש לא קל. שני בתים, שתי מיטות, חלוקה קרה של זמנים. הלילות שהילד שלי לא איתי. לא לקום כל בוקר יחד. הקריעה הזאת מהגור שלי. וגם הבאסה שלי, המחשבה שלא תהיה לו משפחה רגילה.

ותוך כדי התקופה הקשה הזו אני שומעת את הקול הקטן והמתוק של הילד שלי, שעוד לא בן שלוש, מבקש ממני: אמא, אני רוצה אח. איזה מזל שאני מקשיבה לו.

יש תינוק בדרך, ואנחנו מפרקים משפחה

עמדה בפניי עוד החלטה מאתגרת: לבקש מהאבא להביא לעולם יחד עוד ילד משותף, כדי שיהיה לילד שלנו אח מלא. דמיינתי את כל החגים שהם יעשו יחד, החופשות, איך הם ישנו באותו החדר, איך יהיו חברים לחיים. בעלי הסכים לזרום איתי.

נכנסתי להריון בטיפולי הפריה תוך כדי שאנחנו חיים עדיין באותה הדירה. לא סיפרנו לאף אחד. אחרי שקיבלנו תשובה חיובית שההיריון נקלט, בעלי לשעבר ניסה לחזור אליי. אבל הייתי מאד נחושה ואמרתי לו שוב שככה החלטנו ואני לא משנה את דעתי, שאנחנו מתחילים להודיע למשפחות ומתחילים תהליך פרידה.

היציאה לדרך הייתה סוערת, עצובה, מרגשת, מפחידה, שמחה, מדאיגה. עלו בי המון חששות ותהיות בדרך. הרגשות מעורבים: הנה יש תינוק בדרך ומתחילים תהליך של פירוד, מפרקים משפחה. נשמע לא הגיוני, לא נקלט... אבל ההחלטה שלי הייתה מאוד מחושבת,  מדויקת ושלמה. ידעתי שאני מסוגלת לעבור את התקופה הזאת לבד, לגדל תינוק ולהפוך אותנו להורים גרושים לשני ילדים.

התינוק שנולד הביא איתו אהבה ענקית. הוא מתוק וחייכן ואהוב עלי ועל אחיו הבכור. ביולי קיבלתי גט. הניצוץ של ההחלטה שלי, ברגע הזה לפני שלוש שנים, היה נכון לי. כל רגע שעבר, כל ניסיון שעברנו, כל דבר שקרה. אני שלמה מאוד עם הבחירה, היא הייתה טובה ונכונה לכולנו. אני אומרת תודה על הכל: על הטוב, על הרע ועל העתיד שיבוא. לוקחת עוד נשימה עמוקה, מרגישה מחוברת לעצמי יותר מאי פעם ויוצאת לדרכי, שלמה ומאוהבת בילדים המופלאים שלנו. פרק חדש מתחיל.

* הכותבת היא בעלת רעותה ומאמנת נשים לעשייה מדויקת מתוך רוגע ושקט פנימי