הייתי בת 21 בפעם הראשונה שנחשפתי לאלימות במערכת יחסים אינטימית, ובת 32 כשחברה שלי נרצחה ע"י בן זוגה.
חברה שלי הייתה מאוהבת עד מעל הראש והאהבה המדהימה שלה התגלגלה מבלי ששמה לב להתעללות. זה התחיל בביטויי קנאה, התקדם להאשמות והסתיים באלימות מינית ופיזית משפילה וקשה.
במסיבות הם נראו הזוג הכי לוהט על הרחבה ובבוקר היא הייתה מגיעה לעבודה מאושרת ממחוות שהחבר שלה עשה כלפיה בערב שלפני. זה היה מעורר קנאה, אני רק יכולתי לחלום על בן זוג ועוד עם משיכה ואהבה כמו שלהם: הוא היה שולח לה הודעות אהבה, הגיע לבקר אותה בהפסקת הצהריים ובערב אסף אותה. הוא כל הזמן נשאר בסביבה, רומנטיקן, לא?
"במסיבות הם נראו הזוג הכי לוהט על הרחבה ובבוקר היא הייתה מגיעה לעבודה מאושרת ממחוות שהחבר שלה עשה כלפיה בערב שלפני. זה היה מעורר קנאה"
יום אחד במהלך ביקור צהריים שגרתי בעבודה, החבר הבחין שחברה שלי מדברת עם בחור אחר מהמשרד, היא הניחה עליו יד וצחקה. לאחר שהחבר הלך בזעם הוא שלח מאות הודעות, והיא עזבה כל משימה כדי לדבר איתו. היא הופתעה מהתגובה שלו אבל בעיקר האשימה את עצמה והסבירה לי למה הוא צודק: "אני פשוט מוציאה את זה ממנו", אמרה. הוא לא רגיל לאישה שעובדת ומצליחה או לנשים חזקות ודעתניות כמוה, יש גם הבדלי תרבות, זה בכלל קשור לריב אחר שהיה להם, הוא קם על צד שמאל, הוא עובר משבר בעבודה בעצמו ועוד ועוד תירוצים בהם הדגישה שאמנם הוא קצת קנאי אבל אני ממש לא צריכה לדאוג מכמות ההודעות שלו - תכף הוא יירגע ובערב הוא פשוט נפלא.
מה שלא ידעתי ולא ראיתי באותו הזמן הוא התוכן של ההודעות מלאות הכעס, הקללות וההאשמות האינסופיות. לא ידעתי כששבר לה את משקפי השמש החדשים או כששפך לה את כל הקרמים לפח "כי היא זונה בזבזנית". בשלב הזה היא כבר לא שיתפה בריבים שלהם, כבר לא הייתה לה דרך להסביר לי למה זה הגיוני.
בפעם הראשונה שעזבה אותו היא חשפה את המורכבות שהייתה ביניהם ושמחה שהשתחררה ממנו, אבל במקביל הוא חיזר אחריה כרומנטיקן חסר התקנה שהיה ולאט לאט ההיגיון היטשטש וכנגד כל הקולות שאנחנו החברים השמענו היא עזבה את העבודה ונכנסה למשרה מלאה בקשר איתו. סופ"ש שהתגלגל לחודש שלא שמעתי ממנה.
>> "ככה זה התחיל וככה זה הסתיים": דוגמנית בלגית העלתה לרשת תמונות לפני ואחרי של הקשר האלים שהייתה בו
>> "הוא אמר שאני לא מספיק מנקה את הבית, שאני מסריחה, שאני מגעילה אותו": ככה נראית אלימות מילולית
>> אלימות טכנולוגית: אפשרויות השליטה של גברים מתעללים בקורבנות שלהם משתכללת
את הטלפון הבא שקיבלתי ממנה אף קופירייטר לא יכל לשכנע אותי שאכן התרחש במציאות. בלחש סיפרה לי שנאלצה לשנות את שמי בטלפון ל"אמא" כדי שתוכל להתקשר אליי, שזרק את כל הבגדים שלה לפח, השליח עליה בדלי סיגריות, דחף וניער אותה עד שנירגע. הוא שמר על משטר קנאי על כל שיחה נכנסת ויוצאת ועל כל הודעה שקיבלה, כך שהייתה כלואה בדירה שלו ולא ידעה מה לעשות. גם אני לא ידעתי. לא ידעתי איפה הוא גר, לא ידעתי עם מי לדבר, בסך הכל הייתי ילדה טובה ירושלים בת 21.
לא רוצים לדחוף את האף
אותה חברה הצליחה בסופו של דבר לברוח, ממש כמו שזה נשמע: אחרי שהכל נגמר היא סיפרה לי שבתום "ערב רומנטי" שהתקלקל הייתה ביניהם סצנה מאוד אלימה וקשה שבסופה החבר שלה רדף אחריה בבית עד שהיא רצה, עירומה, לשכנים. השכנים שמעו, פתחו את דלתם וקראו לעזרה.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מאז: מה היה התפקיד שלי בתור חברה העדה לזוגיות שהלכה והסתבכה?
בשונה מהסיפור שלה, חברת נעוריי מיכל סלה ז"ל לא הצליחה לברוח ולא היה מי שיציל אותה. אף אחד לא זיהה את הסכנה שארבה לה. כמו אצל מיכל, מרבית מקרי האלימות אינם מזוהים על ידי הסביבה ולרוב אינם מדווחים לרשויות. איך נדע מתי להתערב? איך נדע מה לעשות?
כצופים מהצד אנחנו מתקשים להגדיר אירועים מסוימים כתקיפה אלימה. אנחנו תופסים "אירוע אלימות" כפעולה שמבצע אדם זר באופן מפתיע ואלים פיזית, וקשה לנו לזהות אלימות המתרחשת בתוך קשר רומנטי. אלימות במערכת יחסים אינטימית יכולה להתבטא בכוח פיזי כמו גם בכפייה פסיכולוגית, שבאה לידי ביטוי כאלימות מינית, כלכלית ורגשית. אפילו הקורבנות עצמם מתקשים לזהות מקרים כאלו כאלימים אם יש קשר רומנטי בינם לבין מבצע העבירה.
רובינו לא רוצים לדחוף את האף. לפעמים אנחנו לא בטוחים מה שמענו, או חושבים שבטח מישהו אחר כבר ידאג לזה. זה מפחיד לדווח. אבל השתיקה מפחידה יותר, כי היא נותנת לגיטימציה לאלימות המתקיימת בין בני הזוג.