באחד מימי שישי, כשהייתי בת 18, הסתובבתי לי יחפה כשלפתע פגשתי בגבר מרשים עם חזות קשוחה, ג'יפ ירוק וכלב זאב. הוא הציע לי לצאת יחד לטיול של חורף. שמו היה טל. ידעתי במי מדובר – הוא השכיר דירה בקיבוץ ושמעתי עליו שהוא "דווקא בסדר" - ונעניתי בחיוב. יצאנו לטיול, רק שאז לא ידעתי לאיזה מסע נכנסתי.
במשך 15 שנים חיינו חיים טובים ומספקים, הייתה לנו חברות ענקית ואהבה גדולה. נולדו לנו שני זוגות תאומים. אני עבדתי כגננת וקמתי בכל בוקר עם שמחה בלב והרגשה של שליחות. הרגשתי שהחיים מחייכים אליי ושאני נמצאת במקום שהכי נכון לי.
יום אחד//
לפני עשר שנים ערב אחד טל לא הרגיש טוב. החום שלו עלה, ובמשך שלושה חודשים לא הצלחנו להבין מה קורה. עשינו את כל הבדיקות הנדרשות: שלוש בדיקות של מח עצם, CT, MRI. הרופאים אבחנו שזה רק וירוס. אופטימיים התחלנו לתכנן את הטיול המשפחתי לתאילנד, יודעים שתוך זמן קצר טל יחלים.
ואז - התדרדרות במצבו. הוא נחלש, היה כאוב ובקושי הצליח להרים על הידיים ולחבק את התינוקות שהיו אז בני שנה. טל היה אדם גדול וחזק, גם פיזית וגם נפשית. הוא עבר הרבה בחיים כולל התקלות ומוות של חבר במלחמת לבנון השניה והוא תמיד שידר אופטימיות - ופתאום הוא היה זקוק להרבה עזרה וגם הפעולות הבסיסיות של הימיום הפכו למורכבות ומאתגרות.
בשלב מסוים הסרטן התגלה במלוא עוצמתו. עברנו ימים ארוכים בטיפול נמרץ, פגשנו אנשי מקצוע מדהימים וקיבלנו שפע של תמיכה ואהבה סביב. ככה עברנו שלושה חודשים של חום עולה ויורד, עד אחר צהריים אחד שבו הכל נגמר.
נגמר ומתחיל מחדש.
טל שלנו עזב אותנו. אז מה עושים עכשיו? איך ממשיכים לחיות בלעדיו? בית עם גינה וחלומות של שניים, ארבעה ילדים קטנטנים לדאוג להם, לגדל אותם, לגרום להם לחלום ולהגשים. אבל מה עושים עם הלבד הזה?
נשארתי לבד, בת 36 עם שני זוגות תאומים על הידיים, זוג בני תשע וזוג תאומים בני שנה. השנים הראשונות היו על אוטומט. ניסיתי רק לשרוד, לחזור לנשום, לתרגל פעולות שגרתיות כאילו לא קרה דבר. ותוך כדי ליפול, להישבר, להתפרק.
כמה חודשים לאחר מותו של טל, תאומיי הגדולים חגגו יום הולדת. הם ביקשו לחגוג ביחד עם משפחה וחברים קרובים בטבע, אותו טל כל כך אהב. חוסר הנוכחות שלו באירוע ותחושת הגעגוע היתה מפלחת, חדה וכואבת. התחושה שלא יזכה לראות אותם גדלים ומתבגרים, שלא יזכה לראות אותם בשמחה ובצחוק, הייתה קשה. אלו הרגעים שבהם הדמעות זולגות מעצמן.
באותו זמן הייתי צריכה להרכיב את עצמי, את הילדים, אבל כל העת להמשיך ולסלול את הדרך החדשה. התמסרתי כל כולי לילדים, אבל בעצם לא ידעתי איך להתמודד איתם. איך לגדל ילדים בשכול?
"לא ידעתי איך מדברים עם הילדים על האובדן, פחדתי להכאיב ולכאוב. האם לספר שאבא בשמיים או בעצם לספר את האמת, ומהי האמת?"
הייתי צריכה לתת תשובות על שאלות גדולות וכואבות. לא ידעתי איך מדברים עם הילדים על האובדן, פחדתי להכאיב ולכאוב. האם לספר שאבא בשמיים או בעצם לספר את האמת, ומהי האמת? התחלתי ליצור שיח פתוח, כנה ואמיתי, כל ילד ברמת ההבנה שלו. שיתפתי והקשבתי עם המון אמפתיה. הסברתי להם שאבא לא בשמיים אלא הוא איתם בלב, בזיכרונות ובמחשבות, ואמרתי שהוא גם נותן לנו כוח להמשיך בדרך שלנו. היה לי חשוב שהם יזכרו אותו לא רק דרך העצב והאזכרות, אלא גם דרך הזיכרונות השמחים. אמרתי להם שלכל אחד מהם יש כוח קטן שטמון בו וביחד יש לנו כוח גדול לעבור את המשבר ואת הקושי.
ההתמודדות עם הילדים לא הייתה פשוטה וכללה חרדות, פחדים וקשיים ריגשיים. בתי הבכורה פיתחה חרדת נטישה. אפילו לפנות את הזבל הייתה מתלווה אליי. היא הייתה שרויה בחרדה אמיתית, מבוססת: היא איבדה את אביה והיא פחדה לאבד גם אותי. זאת הייתה תקופה קשה עבורנו, תחושת מחנק. אישי, הדדי, משפחתי.
הבנתי שהשליטה בידיים שלי. שאני העוגן שלהם ואני מתווה את הדרך החדשה. היה לי חשוב שיביעו רגשות, שישתפו מה עובר עליהם. לאט-לאט יצרנו מרחב בטוח, מבוסס אהבה, תקווה ואמון. עזרתי לבת שלי לראות את הכוחות והמשאבים שטמונים בה ואת המסוגלות שיש לה להתמודדות עם הקושי. לאחרונה היא קיבלה תעודת הצטיינות על שירותה במשטרה. חודש אחרי שגם אחיה התאום קיבל תעודה דומה על תפקודו המצטיין בחיל האויר. הלב מתפוצץ מגאווה (וכמובן יש בו גם צביטה קלה) והטפיחה על השכם חזקה: עשיתי כנראה משהו טוב עם הילדים האלה.
עם הזמן הרגשתי שעדיין לא טוב לי שאני מתנהלת על אוטומט והחלטתי לטפל בעצמי, כי אם לאימא לא טוב, גם לילדים לא יהיה טוב. עזבתי את הגן ואת המקום בו חיינו וחזרתי לקיבוץ גלאון בו גדלתי. הקמתי בית חדש לי ולילדיי והתחלתי ללמוד הדרכת הורים. הבנתי שיש לי כוח לעזור למשפחות אחרות שמתמודדות עם אובדן של הורה מול הילדים.
שעה-שעה//
6:00 - בכל יום ויומו אני קמה בבוקר ומברכת על ארבע המתנות שטל השאיר לי, ילדיי אהוביי. אני זוכרת את העבר, חושבת על העתיד ובעיקר חיה את ההווה - כאן ועכשיו. פעמיים בשבוע אני יוצאת לריצה בנוף של קיבוץ ילדותי. אני נושמת ומחבקת את האוויר הצלול וחוזרת הביתה למקלחת ולהעיר את ילדיי הצעירים לבית הספר.
8:00 - מתחילה את יום העבודה. היום אני מדריכת הורים, יועצת שינה ומאסטר NLP מבוסס מיינדפולנס. את האהבה, התמיכה והחמלה שקיבלתי אז, באותם ימים של קושי, אני מעניקה היום למשפחות שחוות את הסבל ואת הקשיים בהתמודדות עם ילדיהם.
מדי יום אני משתתפת במעגלי נטוורקינג של ארגון "עצמאית", קהילה שמקדמת נשים בעלות עסק. כשהקמתי את העסק שלי היה לי חשוב להגיע להרבה משפחות על מנת ללוות אותן בכאב ובאתגרים, אבל לא ידעתי איך אוכל לקדם את העסק בנושא כל כך רגיש. היום חברות הארגון מפנות אלי משפחות שזקוקות לליווי המדויק שלי כמדריכת הורים ובאמצעות ההמלצות מהיכרות אישית אני מגדילה את החשיפה לעסק שלי. תחושת השייכות עוזרת לי להתקדם, להניע את העסק ולהרגיש שאני לעולם לא לבד.
11:00 - יושבת על סיכומי פגישות והכנה לפגישות הבאות.
14:30 - מקבלת את ילדיי מביה"ס ומקפידה לשבת איתם לארוחת צהריים ולנסות לדובב אותם על הנעשה בלימודים ובבית הספר.
15:30 - מתחילה פגישות עד הערב של הדרכת הורים, ייעוץ שינה וליווי נשים ממשבר לצמיחה.
לעיתים הפגישות אצלי בבית ולעיתים אני מגיעה לבית המשפחה. היו פעמים שגם הוקפצתי ל"שבעה" כאשר היה צורך בכך. לרוב אני מסיימת את הפגישות בשעות הערב המאוחרות ואז מתחילות עבודות הבית.
23:00 - לפני השינה אני מקפידה לעשות מדיטצית מיינדפולנס, אומרת שוב תודה על האושר שיש בחיי והולכת לישון.
מרגע לרגע//
כשאהבה פוגשת סבל נוצרת חמלה. לראשונה בחיי פגשתי סבל אמיתי ועם זאת, באותה נשימה גם פגשתי אהבה והמון תמיכה. מתוך האהבה הזאת נוצרה חמלה ועם השנים נבנתה גם זוגיות חדשה, טובה וקשובה, כי כשעושים טוב מקבלים את הטוב בחזרה.