לפני שעות ספורות הוכרזה אנג'לינה לג'ולי כמועמדת לפרס האוסקר בקטגורית השחקנית הטובה ביותר עבור השתתפותה ב"ההחלפה", מה שמקבע בפעם המי יודע כמה את מעמדה בהוליווד כאייקונית וטייקונית שולטת באימפריית הכוכבים. לי זה רק גרם להבין שלפעמים מרוב קונצנזוס, לא רואים את המציאות. אתן ודאי מכירות את זה: יש תובנות שהן כל כך ברורות לנו, שאנחנו שוכחות לפעמים להטיל בהן ספק: אבא שלנו הוא הכי חזק, חבר שלנו הוא הכי חתיך וציצי לעד יעמוד. ג'ולי היא בדיוק זה: תובנה לא מפוקפקת. עד עכשיו לפחות.
לפני שאעביר את רשמיי הרחוקים מלהיות חיוביים על הפרינססה, חשוב להקדים כמה מילים:
א. אני אדם שיודע לפרגן כשצריך. תשאלו כמה מחברותיי הטובות ביותר וזרות עוברות אורח ברחוב.
ב. אין לי שום חלומות גדולים לשאת את בראד פיט בקרוב או אי פעם, כן שלא תמצאו כאן אינטרס פנטזיונרי סמוי.
ג. אני לא מנסה לעורר מהומה בכדי ליצור רייטינג מפלצתי. טוב נו, אולי קצת כן.
היתרונות שלה הם גם בעוכריה
אנג'לינה ג'ולי, באשמתה או לא, מוערכת יתר על המידה. המפלצת מאמא תרזה שעשתה ממנה התקשורת, התפקידים הגדולים שהיא מקבלת מהאולפנים, הבעל המצודד שנתנה לה ג'ניפר אניסטון וכמובן ערימת הילדים שנתנו לה רחמה, אפריקה ושאר מדינות עולם שלישי – הפכו אותה למנותקת, זרה, רחוקה, מנוכרת – לא משהו שהיית רוצה לשבת איתו לכוס קפה, ואפילו אעז ואומר – לא משהו שאתה רוצה לעשות איתו סקס סוער. עם זאת, מיס ג'ולי היא שם שאין אחד שלא מכיר. לומר שלא מגיע לה? ממש לא – מגיע גם מגיע. אבל האם אנחנו צריכים להכתירה לשחקנית נפלאה והאישה הסקסית ביותר ביקום עשור שלם ברציפות? לא נראה לי.
הדברים הטובים שאי אפשר לקחת ממנה הם ברורים: גנטיקה מבורכת, יופי מעורר השתאות, משחק לא רע, קשרים משפחתיים ותרומה לאנושות. אבל יתרונותיה הגדולים הם ללא ספק גם בעוכריה. הגנטיקה המבורכת הפכה לאנורקסיה מהלכת שרק מכעיסה ומעוררת זעם. ואני לא אומרת את זה מקנאה – פשוט אין שום דבר נשי ומסוקס במראה שדוף וגרום, עצמות בריח בולטות ורגליים קולביות, חודשים ספורים לאחר לידת תאומים או בכלל. ועם כל הכבוד, ג'ולי מעולם לא הייתה כל כך רזה כפי שהיא היום.
בדבר יכולות המשחק היא כבר הוכיחה לא פעם ולא פעמיים שאת העבודה היא יודעת. היא בוכה כשצריך, מאופיינת בצרידות מלנכולית ומשופשפת ויודעת לבחור תפקידים בקפידה. ב"ההחלפה" היא הייתה מרשימה למדי, ב"כוח הלב" עוצמתית וב"נערה בהפרעה" בעיקר גנבה את ההצגה לווינונה ריידר.
תרומתה לאנושיות, בדומה לאישיותה המהפכנית, היא קפריזית, קיצונית ומוגזמת מדי. ג'ולי מעולם לא הייתה חזקה במיינסטרים. בצעירותה, מרדה בכל המוסכמות השמרניות: זוגיות עם אישה (הדוגמנית ג'ני שימיזו), נשיקה רטובה עם האח, חתונה עם שחקן (בילי בוב תורנטון) שהשליך את אשתו למענה (בהמשך תעשה זאת שוב כמובן), נדרי נישואים באמצעות שפיכת דמים ומה לא. היום, הכי רחוק על הסקאלה – היא אשת איש, מנותקת מאביה מזה שנים, אך נשואה באושר לשחקן שאותו הכירה בזמן שהיה נשוי לסוויטהארט הוליוודית ואמא לשישה צוציקים.
אני מצביעה אניסטון
אז מה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, ג'ולי מבלבלת, לא יציבה, עד כדי כך שלא אופתע אם בעוד מספר שנים מהיום נמצא אותה מלקטת עשבים וחובצת חמאה בצימר בצפון ישראל כשהיא מארחת זוגות חרמנים לפי שעות ונשואה לחקלאי קיבוצניק.
נדמה לי שפה טמון הכלב: הבחורה לא אמינה, לא אמיתית. משהו בפיקצ'ר פרפקט של חייה גורם לתהות כמה מזה באמת נכון. הייתה לי פעם שיחה עם מישהי שמכרה לי סיפור של חיים מושלמים: היא חיה עם בנזוגה כבר שמונה שנים אך הם עדיין מתכרבלים כל לילה ועושים סקס בקצב של שפנים מיוחמים שהכירו זה עתה, ואם זה לא מספיק אז תמיד יש לה חנייה באזור הכי צפוף של תל אביב. לא אמין. לא קורה. לא נכון. תכפילו את המציאות שלה פי מיליון ותגיעו לג'ולי.
ובעצם, יכול להיות שג'ולי לא באמת אשמה כאן, אלא התקשורת שניפחה אותה כמו שהיא עושה לפעמים לשפתיים שלה בצילומי שער. אולי היא בסך הכל אישה פשוטה ואולי אני סתם מקנאה. מה שבטוח, בבחירה שבין המלכה אנג'לינה לסוויטהארט ג'ניפר אניסטון – לא היה לי צל של ספק. אם הייתי גבר, כן?