המקלט הראשון של עמותת לא לאלימות הוקם ב-1978, ושכן בבניין קטנטן בן שניים וחצי חדרים. בתנאים הבלתי אפשריים הללו שהו בו לעתים עד עשר נשים וילדיהן. איך עשינו זאת - אינני מבינה עד היום.
עוד בערוץ הנשים:
- שערורייה: בלומינגדיילס המליצו על סם אונס?
- גבר זר הכה אותה כי "היא לבשה בגדים מכוערים"
- אחת ולתמיד: מה נחשב להטרדה מינית, על פי חוק?
אימהות ישנו עם 3-4 ילדים במיטה זוגית; אחים ישנו שניים במיטה. חדר השינה העיקרי שימש גם כחדר אוכל, השולחן שמש גם לעשיית שיעורי בית לילדים. הצילה אותנו מרפסת שבה בילו הנשים שעות ארוכות, וחצר קטנה.
במהלך עבודתי ארוכת השנים בעמותה פגשתי אין ספור נשים אמיצות: הן חיו כקומונה, במחסור רב, תוך כדי שהן מטפלות בילדיהן ומתמודדות במקביל באומץ עם הבעלים שמנסים להחזירן הביתה בדרכים שונות. הנה כמה מהן שסיפוריהן נחרטו בליבי ושעולם לא אשכח. חשוב לציין שכל השמות בכתבה הינם בדויים.
נעימה
נעימה הגיעה אלינו לאחר שסבלה מאלימות קשה מצד בעלה השיכור שהרבה לחבוט בה, ושהתה למעלה מחודשיים בבית חולים סיעודי. כשהגיעה אל המקלט שלנו היא עדיין סבלה משברים בגב. היא נפצעה כאשר קפצה מהקומה השנייה של ביתם, במטרה להימלט מהמציאות הבלתי אפשרית בה חיה.
נעימה בילתה עמנו למעלה משמונה חודשים ולא חפצה לעזוב. בדרכים שונות שכנענו אותה כי עליה למצוא דיור חליפי ולהתחיל לבנות את חייה מקצבת נכות ומטיפול בילד או שניים בדירה שתשכור. למזלה, בתה הייתה קצינה בצבא, והיא התחייבה לגור עמה ולדאוג לה.
מיטל
פעם אחת הוזעקתי על ידי המשטרה לאירוע בו אישה עברה אונס קבוצתי אכזרי והיא חייבת להגיע למקלט יחד עם בתה הפעוטה. הגעתי לדירה, שהייתה באנדרלמוסיה גדולה. הכיור והשיש היו מלאים בכוסות עם שאריות משקאות אלכוהוליים ובדלי סיגריות. הבאתי את האם ובתה למקלט, כאשר אני מחבקת את מיטל כל הדרך והתינוקת מכורבלת בזרועותיה בשמיכה שנטלה מהבית.
מיטל עברה אונס מתמשך בן כשבועיים בידי קבוצת גברים צעירים, שניים מהם מתחת לגיל 18. במשך כל אותה התקופה, מדי יום ביומו, הופיעו מספר גברים מקבוצה זו על מנת לאנסה שוב ושוב, תוך איומים שאם תפצה פיה או תיגש למשטרה, יפגעו בבתה התינוקת.
למחרת בבקר ניגשנו למכון הפתולוגי לבדיקה. חיכינו שעות, אבל היה עומס רב ולא היה נראה שמיטל עומדת להיכנס. היא רעדה ולא הסכימה לעזוב, כשבמקרה נכנס לחדר אדם שהכרתי. הסברתי לו את חומרת המקרה ודחיפות הבדיקה, והוא הסכים לעזור. מיטל ביקשה ממני שאשאר עמה במהלך הבדיקה, והפתולוג, שזה עתה ביתר גויות, בדק ורשם את כל החבורות שהיו על גופה הערום כאשר היא אוחזת ולוחצת את ידי בכוח. חזרנו הביתה למקלט כאשר היא ממררת בבכי.
אחרי חודשים ארוכים עזבה מיטל את המקלט ועברה להתגורר עם בן זוג באילת, ובתה - שלא הייתה מסוגלת לטפל בה - הועברה למסגרת אחרת. לימים התבשרתי כי גופתה נמצאה עירומה בפרדס במרכז הארץ. את הרוצח לא מצאו עד עצם היום הזה.
עדי
עדי הייתה סמלת במשטרה. היא הגיעה אלינו לאחר שבעלה, גם הוא סמל במשטרה, היכה אותה נמרצות, טען שהיא בגדה בו עם קצין משטרה אחר ואף גרר אותה אל אמה האלמנה, נתן לאם מספריים ואילץ אותה לגזור את שערות בתה "הנואפת".
היא הגיעה למקלט של לא לאלימות, ולאחר מספר ימים הוצא צו שנתן לה משמורת זמנית על ילדיה והם הובאו למקלט. זה לא מנע מהגבר להגיע ולחטוף את הילדים, ועדי חזרה הביתה ולבעל המתעלל למען ילדיה. אחרי שלושה ימים הגיעה אלינו שוב מזועזעת, מוכה ומדוכאת: בעלה הכריח אותה לחתום על ויתור על כל הפנסיה שלה, נטל את כל חסכונותיה, התעלל בה קשות, והיא ברחה כל עוד נפשה בה. לימים, האדם סולק מהמשטרה – ועדי חזרה לעבוד שנים ארוכות בתחום האלימות במשפחה.
מיקי
מיקי עלתה ארצה מאתיופיה כשהייתה נערה עוד בטרם העליות הגדולות של העדה האתיופית, ולמדה במרכז להכשרת מדריכים בעפולה. היא לא ידעה עברית, ורק אחרי שמצאנו מתורגמנית דוברת אמהרית התגלה בפנינו סיפורה.
באחד הימים הגיע בחור בן 28 לאולפן בו למדה קבוצת הצעירים, אנס את מיקי ואמר כי עתה עליה להינשא לו. כל דיירי המקום כולל המדריכים ידעו על האונס הברוטאלי. הוריה אישרו את האירוסין, וגם לאחר החתונה המשיך הגבר לאנוס את מיקי ולהכותה נמרצות. כאשר ניסתה לברוח, הוא היה מגיע למשטרת הישוב בו התגוררו וטוען שהיא גנבת או חולת נפש, ומצליח לשחרר אותה כבעלה.
יום אחד מיקי ברחה והסתתרה אצל עובדת רווחה שהעבירה אותה אלינו למקלט. היא הייתה ילדה צעירה, ואני הצעתי מיד שתתגורר בביתי עם בתי - שהייתה בת 14, בערך בת גילה. במהלך החופש הגדול מיקי למדה עברית מבתי ולימדה אותה להכין אינג'רה. כשהחלה שנת הלימודים, ביקשה לעבור להתגורר במקלט והחלה ללמוד להיות מניקוריסטית פדיקוריסטית.
כאשר חיפשתי אותה לאחר שנים גיליתי שעברה לניו יורק - וכיום היא עומדת בראש הקהילה האתיופית בניו יורק, קשורה עם הסוכנות היהודית, הקימה עמותה המסייעת לנשים אתיופיות בישראל, נשואה לאמן ישראלי ומתכוונת לחזור ארצה.
הלן
אל משרדי עמותת לא לאלימות הגיע מכתב מארגון עובדים סוציאלי באירופה, בבקשה לאפשר לאשה אנגליה להגיע ולהתגורר במקלט שלנו, כיוון שבעלה לשעבר הישראלי חטף את שתי בנותיהן מאנגליה.
הלן הגיעה אלינו, מיואשת, חסרת אמצעים ובמשבר נפשי קשה שנמשך כשנתיים. למרות שהייתה לה משמורת על בנותיה וצו איסור לגרוש להיכנס לבריטניה, הצליח האיש בדרכון מזויף להגיע ולחטוף את הבנות. התחלנו לעזור לה לאתר את הבנות בישראל ולהגיש צו לבית המשפט להחזירן לאנגליה.
הבנות, שבינתיים נשלחו על ידי האב לבית ספר דתי, שמעו ממנו סיפורים הזויים על אמן הגויה וסרבו להיות איתה בקשר. לימים הלן אכן זכתה במשמורת על בתה הצעירה ושבה עמה לאנגליה, אבל זו מיררה את חייה ודרכן לא הייתה קלה. הבכורה, לעומת זאת, סירבה לחזור לחיות עמן בחו"ל. כיום שתי הבנות חיות ונשואות בישראל, והלן מבקרת אותן מדי פעם ופוגשת את נכדיה.
סבטלנה
סבטלנה הובאה ארצה במרמה מאוקראינה, בטענה שתועסק כמלצרית בבית קפה. עוד באוקראינה נאנסה ע"י המתווך (סרסור) וכשהגיעה ארצה הבינה שנפלה קרבן לרשת של סוחרים בנשים. הראשון מכר אותה בעשרת אלפי דולר לסרסור שהעביד אותה שבעה ימים בשבוע ודרש ממנה לשכב עם 25-30 גברים ביום. לאחר מספר חודשים נמכרה לסרסור אחר והגיעה לנהריה.
סבטלנה הצליחה לברוח ולהגיע לתחנת המשטרה. שוטר דובר רוסית הבטיח לעזור לה, אבל לאחר שעה הגיע הסרסור שהחזיר אותה לדירה, בה גרו עוד מספר נשים שהועסקו אף הן בזנות כפויה. היא הוכתה מכות רצח עד שהתעלפה, למען תראינה שאר הבנות ולא תחזורנה על המעשה.
לימים הצליחה סבטלנה להתחמק, להגיע לבית זר, לבקש עזרה מאישה שהזעיקה את המשטרה - שמיד פנתה אלינו. כל מסמכיה של סווטלנה נותרו אצל הסרסור ולכן פנינו אל הקונסוליה ולאחר מספר חודשים הצלחנו להחזיר את סווטלנה חזרה למולדתה.
זוהירה
זוהירה היא פליטה מסודאן, שהגיעה עם בעלה האלים ועם ילדם הראשון לישראל, וילדה כאן את שני ילדיה הנוספים. לאחר התערבות של חברותיה, הגיעה זוהירה לבית החולים – ומשם נשלחה אלינו למקלט. ילדיה של זוהירה דוברים עברית רהוטה, אבל לא לה ולא להם יש זכויות כלשהן בישראל. היא שוהה אצלנו חודשים ארוכים, אבל שום פתרון לא נראה באופק עבורה ועבור ילדיה.
החיים במקלט מאפשרים לנשים ולילדיהן לעבור פסק זמן של מנוחה, החלמה, בטחון וכלים לעצמאות - במידה והן חפצות להתחיל בחיים חדשים. הכותבת, רות רזניק, היא יו"ר עמותת לא לאלימות נגד נשים וכלת פרס ישראל.
אם גם את סובלת מאלימות במשפחה, אנא פני לאחד מהגורמים הבאים
מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית
טלפון: 1202
ער"ן – עזרה נפשית בטלפון
טלפון: 1201
קו חרום לנפגעי אלימות במשפחה
טלפון: 1-800-220-000
מרכז סיוע לנשים דתיות
טלפון: 02-6555745, 02-6555744
קו סיוע לנשים מוכות של ויצ"ו (פועל 24 שעות ביממה)
טלפון: 1-800-39-39-04
נעמ"ת – המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה
טלפון: 3090* מכל טלפון סלולרי
עמותת ל"א ללחימה באלימות נגד נשים מפעילה קו חירום לנשים מוכות הפועל 24 שעות ביממה
טלפון: 1-800-353-300
קש"ב – קו שירות לנשים במצוקה
טלפון: 09-7747760, 09-7412858
קו סיוע לנשים ערביות
טלפון: 04-6566813
קו סיוע באמהרית
טלפון: 1-800-220-230