בלה שטיינר בת 98 (מאה פחות שתיים, כפי שהיא אוהבת לומר) והיא לא רוצה לדבר על השואה. היא שכלה את הוריה ואת אחותה באושוויץ, התמודדה עם מאניה דיפרסיה והתאלמנה מבעלה האהוב לפני שנים רבות, אבל היום – ממקום מושבה בדיור המוגן שעל חופי הכנרת - היא רוצה לחיות את הרגע: "כי אין עבר ואין עתיד. אין רגע אחר חוץ מעכשיו".
הסיפור של שטיינר מעורר השראה קודם כל כיוון שהוא סיפור של הישרדות ושל גבורה, אבל התפנית המפתיעה שחלה בחייה של בלה התרחשה, למעשה, ממש בשנים האחרונות. "כשבלה הגיעה לדיור המוגן לפני כשש שנים היא בעצם הייתה זקנה ערירית שחיה לבד בתל אביב, ארבעים שנה אלמנה, בודדה, לא היה טעם לחייה", מספר עומר כהן, מנהל "בית בכפר" בקיבוץ גינוסר, "היא אמרה שכבר עברה מספיק והגיע הזמן להזדכות על החיים האלה, ורצתה להגיע לשווייץ להמתת חסד. מאחר ומצבה הבריאותי היה תקין, לא היו לה מחלות סופניות כלשהן או נכות קשה, בשווייץ סרבו לקבל אותה. אבל אז היא עברה מהפכה. היום היא חוגגת את החיים ומחפשת את הטוב והיפה בכל דבר".
"הכאב על מה שעבר עליי כבר לא כל־כך צורח. עם הזמן הוא נדם", אומרת שטיינר עצמה, "הכאב שאני נושאת ואשא אותו עד סוף חיי הוא על הקרובים לי ביותר; על בני משפחתי, על חבריי, ועל מיליוני בני־עמי שנספו". היום מצליחה לייצר לעצמה חיים מלאי טעם ומשמעות אחרי כל מה שעברה, והיא בוחרת שלא לדבר על זוועות השואה בגלל סיבה אחת פשוטה: "עכשיו אני כאן, ברגע הזה, והרגע הזה טוב. אין בי טיפת שנאה או כעס. שאריות הכעס שהרגשתי היו רק על עצמי. כשהצלחתי לסלוח לעצמי, הצלחתי לסלוח באמת, לכולם".
"כשאני אבריא את תחלי, ולי לא יהיה הכוח לגמול לך"
בלה שטיינר לבית זק נולדה בשנת 1924 בעיר פשמישל בפולין, בת שנייה להוריה אליעזר ושרה, אחות קטנה לדזיונקה. בתור ילדה היא חלמה להיות סופרת ילדים, אבל אז, כשהייתה בת 15, פרצה המלחמה ואיתה התנפצו כל החלומות. היא הגיעה עם אחותה לאושוויץ, שם הבינה, לדבריה, שהדבר היחיד שיעזור לה לשרוד יהיה לא לחשוב על כלום. "באושוויץ לא חיים, רק שורדים. כל מחשבה אחרת למעט איך אני עוברת את היום יכולה לנפץ באחת את הגוף ואת הנפש".
העובדה שלא הצליחה לעזור לאחותה, לאחר שזו הצילה אותה פעם אחר פעם ממלתעות המוות, תהיה פצע שילווה אותה שנים ויהיה האחרון שיסרב להגליד. "כשהגענו למחנה קדחתי מחום. דזיונקה עזרה לי בכל שעל. כשהיא ניסתה לבקש מים עבורי מהמשגיחה נחתה על פניה סטירה מצלצלת. היא קיבלה פנס כחול ואני בכיתי שזה באשמתי… בשלב מסוים אמרתי לה 'אל תשתדלי להציל אותי, כי כשאני אבריא את תחלי ולי לא יהיו הכוח והאומץ לגמול לך'". המשפט הזה יהפוך לאמת כואבת ומרסקת, איתה תתהלך בלה כל חייה.
"דזיונקה הראתה את לשונה וזו הייתה לבנה מחום. למחרת במסדר, בפעם הראשונה והאחרונה, נשענה עליי. כשקראו את המספרים, כדי לשלוח את אותן נשים הנושאות אותם לבית־החולים, בכיתי שאני נשארת לבד. 'אל תבכי', אמרה לי בלשון ניחומים. שתינו ידענו שמִשם לא חוזרים"
את הסלקציות הן עברו יחד. "איני זוכרת פחד בעת הסלקציה, כאילו ידעתי במעין ודאות שאצלח אותה", היא מספרת, ומתארת את היום בו ד"ר מנגלה זיהה שאחותה חולה. "דזיונקה הראתה את לשונה וזו הייתה לבנה מחום. מנגלה דרש להכניס מד־חום לפיה והכספית זינקה מייד. המספר שעל ידה של דזיונקה נרשם. לא היו לנו שמות. היינו מספרים. למחרת במסדר דזיונקה, בפעם הראשונה והאחרונה, נשענה עליי. כשקראו את המספרים, כדי לשלוח את אותן נשים הנושאות אותם לבית־החולים, בכיתי שאני נשארת לבד. 'אל תבכי', אמרה לי דזיונקה בלשון ניחומים, 'אני אחפש עזרה'. שתינו ידענו שמִשם לא חוזרים".
האהבה שלו ריפאה אותי
את מבצע העלייה לארץ ישראל היא מתארת כלא פחות מנס. "אנשים לא מבינים את גודל הדבר הזה. מתוך כל הכאוס שהשתולל באירופה אחרי המלחמה, היישוב היהודי עשה את הלא יאומן והצליח להרים מפעל כזה, מאורגן למופת". זרעי הגאווה והאהבה למדינת ישראל שטרם נולדה, אותם זרעים שנטמנו בה עוד כילדה בתנועת הנוער הציוני, הפכו אז לשורשים עבותים.
"לא הצלחתי לשלוט בעצמי, תמיד הייתי מתנפלת על האוכל. בכל יום שישי הדודה הייתה מכינה עוגה לשבת, ובלילה הייתי שולחת את בעלי שיביא את העוגה לחדר ואוכלת את כולה"
באחת מתחנות המעבר בדרך פגשה את מי שיהפוך לבעלה הראשון, שניצל גם הוא מהתופת. ביוני 1946 הם הגיעו לארץ ונחתו אצל קרובי משפחה שלו בלב שכונת התקווה בתל אביב. בלה לא דיברה על מה שקרה לה, אך ההתנהגויות שפיתחה העידו היטב על עברה. "לא הצלחתי לשלוט בעצמי, תמיד הייתי מתנפלת על האוכל. בכל יום שישי הדודה שהתארחנו אצלה הייתה מכינה עוגה לשבת, ואני תמיד סירבתי לאכול ממנה. התביישתי. בלילה הייתי שולחת את בעלי שיביא את העוגה לחדר, ואוכלת את כולה. בבוקר הדודה לא הייתה מבינה לאן נעלמה העוגה".
בלה לא הצליחה להביא ילדים לעולם. העובדה הזאת, לצד ההתכנסות שלה פנימה, נקיפות המצפון והאשמה שהמשיכו לרטוט בה כל העת, הובילו לבסוף לפרידה שלה ושל בעלה. זו הייתה תקופה קשה מאוד, במהלכה התפרצה גם מחלת המאניה דיפרסיה ממנה סבלה שהובילה לאשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. "התקופה הזאת הייתה תקופה חשוכה בחיי. לראשונה איבדתי תקווה וביקשתי את נפשי למות. לא ידעו איך להתייחס אלינו, ניצולי השואה, איך לטפל בנו. העבר האצור בתוכי לא מצא מפלט ועתיד לא היה לי".
משפט אייכמן, שהתנהל בתחילת שנות ה-60, היווה סוג של נקודת מפנה מהבחינה הזו. "לפני המשפט כמעט ולא דיברו על השואה. השורדים לא יכלו לדבר והצברים לא יכלו להקשיב. פתאום, כשהחל המשפט, ניתנה לגיטימציה לשורדים לספר את שחוו". בלה החלה לשוחח עם אנשי מקצוע, ולאט לאט הצליחה להבין את מה שעבר עליה. אז גם התחילה לכתוב. את כל עולמה הפנימי הסוער העלתה על הכתב, ומילאה מחברות על גבי מחברות שננעלו בקפידה במגירה.
כשהכירה את בעלה השני, שעלה לארץ לפני המלחמה, גם איתו לא דיברה על מה שעברה. "הוא לא חווה את הזוועות ויכול היה להביא משהו אחר, חדש, לקשר שלנו. הוא ראה את המספר על היד שלי, אבל מעולם לא דיברנו על זה. הוא אהב אותי אהבה גדולה, ללא תנאי, קיבל אותי כמו שאני. האהבה שלו, עם השנים, ריפאה אותי". בעלה העניק לה גם משפחה כאשר הביא איתו לקשר את שתי בנותיו מנישואיו הקודמים, והיום בלה היא סבתא גאה לילדיהן.
משהו בפנים קרה
כשהייתה בת 92 החליטה לעזוב את העיר בה חיה כל חייה ולעבור לגור על חופי הכנרת. "אני מתעוררת בכל בוקר אל מול נופי הגולן, והלב שלי מתרחב משמחה. יש משהו יותר מדהים מזה?", היא אומרת. "אני הולכת לשיעורי התעמלות, משחקת ברידג', לומדת עריכת וידאו, קוראת ספרי תודעה ומנהלת שיחות עם אנשים מרתקים. היום אני בוחרת איך לחיות את החיים שלי, על מה לחשוב, מה להרגיש, מה לעשות".
כהן, מנהל הדיור המוגן, זוכר בדיוק כיצד התרחש במפתיע השינוי הזה. "לפני כמה שנים בלה קראה מאמר בעיתון על המורה הרוחני אקהרט טולה. משהו בפשטות החשיבה שלו תפס אותה, והיא פנתה אליי והציעה להביא אותו להרצאה אצלנו. הסברתי לה מי האיש ולמה קצת פחות מתאים שיבוא להרצות אצלנו מול 40-50 איש, אבל הצעתי לה חלופה. הבאתי לה ספרים שלו. משהו בספרים האלו הצליח להזיז בה דברים שעשרות שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא הצליחו".
"היה איזה רגע בזמן בו היא הצליחה לתפוס שהיא יכולה לשחרר את האשמה. היא הבינה שאחותה מתה והאשמה הופכת גם אותה למתה מהלכת, ומשם בחרה בחיים. זה היה מין רגע כזה שאסימון בכובד של מאה טון נופל ומשחרר המון מועקה"
כהן מספר איך ראה כיצד בלה מצליחה פתאום, לראשונה, למצוא שקט. "משהו בפנים קרה. היא הצליחה פתאום להניח לעבר ולחיות את ההווה. היום אני רואה איך היא מעצימה אחרים. עצם היכולת שלה, אחרי כל מה שעברה ובגילה, להיות כל כך חיונית ומלאת הוכקרת תודה על היש, שם את התלאות של כל אחד אחר בפרופורציה הראויה ומראה לכולם שמכל בור אפשר להיחלץ. זה נותן כוח פנימי ואמונה".
כשהוא מנסה לפענח את פשר השינוי שחל בדיירת שלו, שרק לפני שנים ספורות ביקשה למות, כהן שם דגש על משקל האשמה שנשאה בלה כל חייה על מות אחותה. "זה סיפור שרץ אצלה בראש שוב ושוב ושוב ולא איפשר לה להרים את הראש. היה איזה רגע בזמן בו היא הצליחה לתפוס שהיא יכולה לשחרר את האשמה ולהחליט שהכאב לא מנהל אותה יותר. היא הבינה שאחותה מתה והאשמה הופכת גם אותה למתה מהלכת, ומשם בחרה בחיים. זה היה מין רגע כזה שאסימון בכובד של מאה טון נופל ומשחרר המון מועקה".
בלה, מצדה, אומרת שבמשך שנים רבות התמקדה בדברים הלא נכונים. "הפוקוס שלי היה על הכאב, על החרטה, וכך בעצם פספסתי לא מעט ממה שהחיים הציעו לי. במשך שנים חייתי עם תחושת החמצה על הילדות שנלקחה ממני, אבל היום אני מרגישה שהתעוררתי. אני לא מוכנה להחמיץ עוד. היום, בגילי המופלג, אני חווה את החיים עד תום, כמה שאני יכולה".
איך מוצאים שוב את הטעם לחיים? את הסיבה לקום בבוקר?
"לא בקלות. זה לא בא ברגע, זה תהליך, אבל אסור להתייאש. אני מרגישה היום שהיה לי מזל גדול. צריך לשנות גם את הפוקוס, לשים לב במה אנחנו מתמקדים. החיים הם הכוח הכי חזק שיש לנו, ונכון שאנחנו חיים בעולם לא פשוט שיש בו הרבה אי צדק, אבל תמיד יש תקווה".
לפני מספר שנים הגשימה, סוף סוף, את חלומה הישן והפכה לסופרת. דניאל טלר וד"ר שושי סרברו עזרו לה לערוך את כל זיכרונותיה ואיגדו אותם לספר, "להרים כנפיים כל יום מחדש - ויה דולורוזה שלי", המגולל את סיפור חייה ומביא גם סיפורים קצרים שכתבה, והיום הם מחפשים מימון להוצאה נוספת של הספרים. "אני מאמינה בכל ליבי שחלומות מתגשמים, בכל גיל, בכל זמן, כל עוד אנחנו מאמינים", היא מחייכת. "היום אני נהנית מכל מה שיש לחיים להציע, מפויסת, משוחררת, חיה בשלום. כשאנחנו נשארים בכעס, בטינה, בשנאה, הם תופסים בתוכנו הרבה מאוד מקום. לנאצים לא סלחתי, אי אפשר לסלוח לנאצים, אבל סלחתי לעצמי. ברגע שסלחתי לעצמי התפנה בתוכי מקום, ולמקום הזה אני יכולה להכניס את כל הדברים הנפלאים שהחיים האלה מעניקים לנו. ברגע שסלחתי לעצמי הענקתי לעצמי לא פחות ממתנה - מתנת חיים".