אחרי שהסביר לנו למה גברים אוהבים פורנו וישיבה ארוכה בשירותים, מתפנה עומר ברק לשפוך אור על נושאים חשובים לא פחות: מה מקור האובססיה לכדורגל, מכוניות, משחקי מחשב ותחתונים משומשים. בשבילו זה הגיון צרוף, בשבילך - עוד הוכחה לכך שהוא דביל
שלושה בחורים צופים בריאליטי המשובח "אח"י נצרת נגד בני סכנין" | צילום:
jupiter images
מה הקטע שלנו עם כדורגל
היינו מסתפקים בלומר משהו על העובדה שאם למעלה משני מיליארד איש צופים במונדיאל, כנראה שיש איזה משהו בכדורגל הזה. היינו מספרים לכן שהשידור החי הראשון בעולם היה ספורט (לא כדורגל, מירוץ סוסים), ששידור התלת מימד הראשון היה משחק של נבחרת אנגליה, ובכלל, הספורט הוא זה שמושך את הטלוויזיה לאן שהיא היום.
לא מספיק לכן? שנשלוף את הסיפורים על הכדורגל הקטלוני במלחמת האזרחים הספרדית? את הסיפור המפורסם על מלחמת הכדורגל בין הונדורס לאל סלבדור? או שנספר לכן איך הצליח השלטון הברזילאי המושחת לזכות באמונו של העם, אחרי שהנבחרת זכתה במונדיאל בשנות ה-70? היינו אומרים שכמו וודסטוק, גם המונדיאל, כל מונדיאל, הוא אירוע שאחריו העולם לא נראה אותו דבר. היינו אומרים, אבל אנחנו יודעים שאתן תנחרו בבוז ותחזרו לראות "הרווק", כי בעיניכן זו טלוויזיה במיטבה. לפעמים זה בכלל לא ייאמן שאנחנו אלה שצריכים לתת הסברים.
רוצות את הסיבה האמיתית לזה שאנחנו רואים כדורגל? זה פשוט הריאליטי שלנו. מי עלה בהרכב, מי הודח, מי פוטר, מי קולל, מי שכב עם מי (אהלן, זלאטן איברהמוביץ' וג'רארד פיקה מברצלונה), מי איחר לאימון ונקנס, מי הבקיע וזכה בתהילת עולם ואת מי אפשר להדיח בסמסים כי אם אנחנו היינו על המגרש, אנחנו היינו עושים את זה טוב יותר.
אז כשאנחנו יושבים בסלון ורואים כדורגל ומדברים עם החבר'ה על ההבדלים בין 4-4-2 ל-3-4-3, נסו להימנע ממבט מרחם או מלא בוז, ותזכרו שבעצם יש לכן עוד מכנה משותף איתנו: כולנו נורא אוהבים ריאליטי. רק שלנו יש טעם בטלוויזיה, כן?
מה הקטע שלנו עם משחקי מחשב
עם יד על הלב, אני לא בטוח איפה היינו בלי משחקי המחשב. כשאני חושב על עולם בלי גיטר-הירו או פרו אבולושיין סוקר, אני מצטמרר ממש. רעד קל בכנף עובר בי כשאני חושב איפה היינו היום בלי שני השלטים והסוני פלייסטיישן. למעשה, אני יודע איפה היינו היום, וזה גורם לי להתעורר בלילות מכוסה בזיעה קרה: היינו בסלון. מנסים לנהל שיחה.
האמת, אני לא יודע למה זה ככה. כלומר, שאנחנו גם קוראים גם טולסטוי וגם יודעים לפצח את סודות הגרעין (כן, כולנו יודעים, בסדר? זו תכונה גברית נפוצה), אבל לא מסוגלים לחבר כמה מילים לכדי משפט ולתקשר עם אנשים שאנחנו מחזיקים מהם חברים שלנו.
שיחת סלון גברית: גבר, מורטל קומבט 3, גבר
“אז...” (שאני אשאל אותו על החברה החדשה שלו? מעניין איך הם ביחד. מעניין אם טוב לו. איזה פדיחות, אני לא יכול לשאול אותו אם טוב לו, זה הכי אומואי מצדי). “מה...” (ובכלל, מעניין איך בבית, ואם הוא מסתדר, ואיך בעבודה. הוא נראה קצת מדוכדך, האמת, בטח קרה משהו. אבל רק נקבות מדברים על רגשות, לא?). “אה...”. ושתיקה מביכה.
ואז הגיעו משחקי המחשב הנהדרים האלה, שהם בעצם מחוללים רגשיים קטנים, כי כשאנחנו אומרים לחבר שלנו "בוא, כפרה, אני אתן לך לנצח אותו בפרו אבולושיין", לשנינו ברור בעצם בדיוק מה אנחנו אומרים. ובינינו, לתת לו (ברור שנתנו, אחרת היינו קורעים לו את הצורה) להבקיע גול בדקה ה-90 זה הרבה יותר אפקטיבי.
מה הקטע שלנו עם מכוניות
לא פעם ולא פעמיים, אחרי שאתה אומר לבחורה שאתה בקטע של מכוניות, כל מה שאתה מקבל בחזרה זה סוג של מבט תוהה. "מכוניות", תשאל אותך זו, "מה כבר יש לאהוב בהן?". או אז היא תפצח במונולוג שתחילתו בעובדה שהיא אף פעם לא הבינה מה הקטע, ובסופו אתה כבר לא מקשיב. ובאמת, הן צודקות. בחיי, במחשבה שנייה, עדיף כבר מקרמה.
בטח שהלבנה הרבה יותר יפה קוקי | צילום:
עודד קרני
לא באמת. יכולה הצלע שנגדך לשבת ולהשחיל חרוזים בזה אחר זה אל חוט דיג קטן במשך שעות, ובריכוז כזה כאילו מדובר בפנינה רוזנבלום בהרצאה אקדמאית, ובסוף להרים את החוט, לחייך מאוזן לאוזן ולהתגאות: "תראה, מאמי, עשיתי שרשרת". אבל כשמראים לך כוחות סוס ומערכת מתלים הידראולית, את מאנפפת ושואלת "נו, אז מה הקטע?". לא, החרוזים שלך, זה קטע.
מוזר, אגב, שאתן לא קולטות את הקטע עם מכוניות. מאוד מוזר, כי רובכן המכריע לא הייתן מעיזות להיכנס לפיסאטה 89' ששייכת לבחור מעל גיל 30. שלא לדבר על זה שהייתן מתלבטות ארוכות אם לצאת עם בחור שאין לו אוטו. מה, גם לך אין? לפחות יש לך שרשרת.
מבין שני המינים, לא היה מעולם מין כה צבוע ושקרן (בנות, זה אתן) שטוען לאורך האבולוציה שאינו מבין דבר במכוניות, אבל יודע לעשות את הקישור הכה מדוייק בין ב.מ.וו לחשבון בנק תפוח. אתן לא יודעות להבין בין יונדאי למאזדה, זה נכון, אבל כן יודעות – או חושבות שאתן יודעות – בדיוק מה אומר הדגם על הבחור שנוהג בו.
ובקיצור, הסיבה היחידה שכולנו מתעסקים במכוניות היא אחת: אתן. אנחנו היינו נוסעים בסובארו אימפרזה 99 כל החיים. זה נוסע, זה אמין, אתה במילא על 26 קמ"ש רוב הזמן כי אתה בפקק, זה לא באמת משנה לנו. אתן אלה שרוצות את "הבחור החתיך עם האוטו החמוד".
מה הקטע שלנו עם לא להחליף תחתונים
האגדה מספרת על אחד מייקל ג'ורדן, שנהג ללבוש את מכנסי המכללה שלו מתחת למדי השיקגו בולס בכל משחק. הוא טען שאלו "תחתוני מזל". הונו של מייקל ג'ורדן מוערך בקצת יותר מ-500 מיליון דולר, שלא לדבר על קריירת הכדורסל המדהימה שלו. בקיצור, האיש מבין דבר או שניים במזל. ואם הוא אומר שזה מה שהביא לו אותו, אנחנו לא נתווכח.
טוב, הן לא כאלה תחתוני מזל | צילום:
Orange-Melody, Istock
בלי לחקור את העניין מדעית, גברים נוטים להאמין בטקסים יותר מנשים. לראייה כל אידיוט שצופר לבחורה יפה שעוברת ברחוב. לא נראה לי שנמצאה הבחורה שאמרה לעצמה "הממ, הוא צופר לי, זו כנראה אהבת אמת", אבל אנחנו ממשיכים לנסות. אולי יום אחד זה יעבוד.
אז למה דווקא תחתונים מלוכלכים? ובכן, אין לנו אלא לנתח את הסאגה המוזרה ולהודות: אנחנו ניאדרטלים. כמו חתולים, החיים האלה נראים לנו כרצף פעולות שאינן קשורות כלל אחת לשנייה. לראייה, אם קיבלו אותנו לעבודה, זה בטח בגלל התחתונים שלבשנו. לכן, נמשיך ללבוש אותן לנצח, גם אם הן קרועים ובלויים ומריחים לא כמו לבנדר. ואז, כשאתן לא מוכנות לגעת בנו כי אנחנו מריחים כמו בואש, אנחנו רק מסתכלים אחד על השני ואומרים: “נשים, לך תבין אותן". אה, והזכרתי כבר שפשוט אין לנו כוח לעשות כביסה?
לא פעם ולא פעמיים, אחרי שאתה אומר לבחורה שאתה בקטע של מכוניות, כל מה שאתה מקבל בחזרה הוא סוג של מבט תוהה. "מכוניות", תשאל אותך זו, "מה כבר יש לאהוב בהן?". או אז היא תפצח במונולוג שתחילתו בעובדה שהיא אף פעם לא הבינה מה הקטע, ובסופו אתה, ובכן, כבר לא מקשיב. ובאמת, הן צודקות. בחיי, במחשבה שנייה, עדיף כבר מקרמה.
לא, באמת. יכולה הצלע שנגדך לשבת ולהשחיל חרוזים בזה אחר זה אל חוט דיג קטן במשך שעות ובריכוז כזה כאילו מדובר בפנינה רוזנבלום בהרצאה אקדמאית, ובסוף להרים את החוט, לחייך מאוזן עד אוזן ולהתגאות: "תראה, ממי, עשיתי שרשרת". בראבו, פוסטמה. אבל כשמראים לך כוחות סוס ומערכת מתלים הידראולית את מאנפפת ושואלת "נו, אז מה הקטע?". לא, החרוזים שלך, זה קטע.
מוזר, אגב, שאתן לא קולטות את הקטע עם מכוניות. מאוד מוזר, כי רובכן המכריע לא הייתן מעזות להיכנס לאוטו של בחור מעל גיל 30 עם פיסאטה 89', שלא לדבר על זה שזו הייתה התלבטות אמיתית אם לצאת עם בחור שאין לה אוטו. מה? גם לך אין? נכון. אבל היי, לך לפחות יש שרשרת.
מבין שני המינים, לא היה מעולם מין כה צבוע ושקרן (בנות, זה אתן) שטוען לאורך האבולוציה שאינו מבין דבר במכוניות אבל יודע לעשות את הקישור הכה מדוייק בין ב.מ.וו לחשבון בנק תפוח. אתן לא יודעות להבין בין יונדאי למאזדה, זה נכון, אבל כן יודעות – או חושבות שאתן יודעות – בדיוק מה אומר הדגם על הבחור שנוהג בו.
ובקיצור, הסיבה היחידה שכולנו מתעסקים במכוניות היא אחת: אתן. אנחנו, כלשעצמנו, היינו נוסעים בסובארו אימפרזה 99 כל החיים. זה נוסע, זה אמין, אתה במילא נוסע על 26 קמ"ש רוב הזמן בארץ כי אתה בפקק, זה לא באמת משנה. לנו, זאת אומרת. לכן זה משנה מאוד.
אתן רוצות את "הבחור החתיך עם האוטו החמוד". או, יודעות מה, אלוהים יודע כמה בלונדיניות מסתובבות במרינה בהרצליה עם הבחור הכה-לא חתיך עם האוטו החמוד. אז נכון, אתן לא יודעות איזו חברה יצרה אותו ובאיזה דגם מדובר. אבל במה שחשוב באמת במכוניות אתן מבינות – אוהו, כמה אתן מבינות – הרבה יותר טוב מאיתנו
