האנה רובינסון (25) מקיימברידג'שייר אובחנה לראשונה כסובלת מאנורקסיה לפני תשע שנים, כשהייתה בת 16. היא הצליחה להשתקם מהמחלה, אבל בגיל 19, כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה, הדפוסים הישנים חזרו לחייה. "הייתי תחת הלחץ של תקופת מבחנים וזה התחיל כמנגנון התמודדות עם סטרס", סיפרה לרשת ITV. "אבל ברגע שהתחלתי לרדת במשקל התחלתי ליהנות מזה, וזה הפך להיות מין משחק כזה שלי מול עצמי - של 'בואי נראה כמה את עוד יכולה להוריד'. ואז זה פשוט יצא משליטה".
רובינסון הבינה שהיא חייבת לעצור את ההתדרדרות, וקבעה תור עם רופא משפחה. אבל למרות שסיפרה לו שהיא חושבת שהיא נמצאת בסכנה, הוא אמר לה שכיוון שה-BMI שלה תקין היא אינה זכאית לקבל טיפול לאנורקסיה. "סיפרתי לו על התסמינים הנפשיים שהיו לי ועל הבידוד החברתי שחשתי. שיתפתי אותו בעובדה שכבר אובחנתי בעבר כאנורקסית, ודיווחתי על המשקל שהורדתי בצורה מאוד מהירה בתקופה שקדמה לביקור. הרופא שקל אותי ומדד את הגובה שלי, ובגלל שהתוצאה של מדד ה-BMI שלי הייתה גבוהה בשתי נקודות מאבחנה של תת-משקל, הוא אמר שהוא לא יוכל לעזור לי".
רובינסון מספרת שהתשובה של הרופא גרמה לה להרגיש שהיא "שמנה מדי" בשביל לקבל עזרה, מה שגרם לה להחליט להרעיב את עצמה ביתר שאת. "כשיצאתי מהרופא הרגשתי שכל האוויר יצא ממני. חשבתי: 'אוקיי, אם אתה לא מתכוון לעזור לי, אני ארעיב את עצמי ואהפוך את עצמי לכל-כך קטנה שלא תהיה לך ברירה, בגלל שגם לי אין ברירה'. נכנסתי ללופ של הרס עצמי, התחלתי לשתות הרבה אלכוהול ולצאת כל לילה, פיתחתי חברויות רעילות ומערכת יחסים רעילה".
_g.jpg "האנה רובינסון לפני (צילום: Facebook)")
למרבה המזל מצבה של האנה עדיין היה כזה שאיפשר לה לנקוט בצעדים כדי לשקם את עצמה. היא החליטה לפרוש מהלימודים כדי להתמקד בהחלמה, ובעזרת טיפול פרטי ומעגל משפחה וחברות תומך היא הצליחה להשתקם לאחר מספר חודשים. "בסוף הבנתי שאם לא אעזור לעצמי כנראה שאף אחד לא יעזור לי. סיימתי את מערכת היחסים הנוראית שהייתי בה והתרחקתי מכל מה שהיה שם".
מאז השיקום חזרה רובינסון ללימודים ואף סיימה אותם, וכיום היא עובדת כאחות במחלקת יילודים. בעקבות החוויה היא הפכה להיות פעילה בקמפיין DumpTheScales ("תעיפו את המשקל") שקורא לממשלה הבריטית להפסיק את השימוש ב-BMI לאבחון של הפרעות אכילה. "למזלי בפעם הראשונה שחליתי הייתי מספיק 'רזה' ולכן קיבלתי טיפול, ולמדתי להכיר את עצמי במחלה. אבל אם הפעם השנייה בה חליתי הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לרופא, והוא היה אומר לי שאני לא מספיק רזה, הייתי מרעיבה את עצמי - ולא מפסיקה. וזה כל-כך מדאיג כי זה יכול לקרות לנערות אחרות", אומרת רובינסון. "אם יש מישהי שגרמו לה להרגיש שהיא 'שמנה מדי' כדי לקבל עזרה – שזה בדיוק מה שאני הרגשתי – אני מקווה שהיא תקרא את הסיפור שלי ותבין שהמשקל לא מגדיר את המצב הנפשי שלה. ושיש לה זכות לקבל עזרה".