שמתן לב שבהמון תוכניות בעברית יש כתוביות? הכתוביות נמצאות שם לרווחת החרשים. אני יודעת את זה כי זה אחד הדברים שאני עושה, הכתוביות האלה. העבודה הזאת היא קצת כמו חקלאות, מאוד עונתית, ותמיד בערך באזור פסח מתחילות להגיע אליי תוכניות ההנצחה לקראת יום הזיכרון. אני עובדת בזה כבר כמה שנים, אבל הפעם, בעבודת כתוביות לסרטוני הנצחה של חטיבת הצנחנים, נשברתי.
אחד אחד הם עלו מולי. כולם צעירים וכולם יפים. על אחד מהם המשפחה מספרת שהיה איש עקרונות וכבר בגן נלחם במה שהוא ראה כחוסר צדק. אחר היה טיפוס כזה שידע להיות חבר כל כך טוב, שהמון אנשים החשיבו אותו כחבר הכי טוב שלהם. יש את ההוא שעלה מקוצ'ין והתגייס לצנחנים מתוך רצון עמוק לתת למדינה שתמיד הייתה משאת נפש, ואת הבחור שהיה בן יחיד לניצולי שואה, וידע שתפקידו למנוע שיקרה שוב מה שקרה להוריו.
אחד אחד הם מופיעים בסרטונים האלה, יפים, צעירים ומתים. אופי הסרטים מראה את השינוי שכולנו עברנו: בסרטים הישנים יותר מדגישים עד כמה הנופלים היו אנשים משכמם ומעלה, הסרטים החדשים כבר לא מתביישים להראות את הצד האנושי - מותר לספר שהנופל היה שטותניק שאהב להצחיק את כולם, או שהוא היה כזה חולה סדר וניקיון שהוא התעקש לישון עם הבזוקה באוהל, כדי שלא תתלכלך.
ובכל סרט וסרט כזה אני מתחילה מחדש לבכות – גם על הגברים הצעירים האלה שנפלו, וגם על אלה שנשארו מאחור, בעיקר ההורים. בסרטוני ההנצחה החדשים ההורים מופיעים. לפעמים החייל נפל מזמן, וגם הוריו כבר הלכו לעולמם. אבל בכל סרט שבו מצלמים או מצטטים את האם, יש את הרגע הזה שבו היא מנסה להתנגד לרצון של החייל, והוא מרגיע אותה, אומר לה שיהיה בסדר, ושלא תדאג, הוא יחזור.
"זה לא פייר!" אני רוצה לצעוק בכל סרט כזה, אבל זאת צעקה ילדותית, אף אחד לא הבטיח הגינות, ולחיים במדינה הזאת יש מחיר, לפעמים המחיר גבוה מדי.
לא במקרה רק עכשיו התחלתי לבכות. לא במקרה, כי אחרי שזכיתי להפוך לאם, הכל השתנה. הצער השטחי, מצוות אנשים מלומדה, זה שהכרתי בחיים שלפני, הפך להזדהות שאני לא תמיד יודעת מה עושים איתה. הנה, היום נהגתי במכונית כשהפיציק לידי, ובדיוק כשהשמיעו את "הילדים של קיץ 73'" היא הושיטה לי יד זעירה ואמרה, "אמא, יד." בערפל של דמעות עצרתי בצד, הוצאתי אותה מהסלקל, חיבקתי אותה וידעתי שכל האמהות והאבות חיבקו פעם ככה את הילדים שלהם.
לפעמים המציאות לא הופכת לתובנות, רק לתפילה נואשת, תשמור עליה, ותשמור על הילדים של כולם.