לא אכפת לה לקום בשתיים בלילה לטפל בתינוקת או לשתות קפה קר ששכחה על השיש לפני שעתיים; מה שמדאיג את ד"ר עינב פרו זה אם המצגת שהכינה לא תעמוד בציפיות או אם מאמר שכתבה לא יתקבל לכתב העת היוקרתי אליו כיוונה. פרו, 36, מדלית אל כרמל, שבה לאחרונה עם משפחתה משנתיים של תת-התמחות בקנדה. היא טסה עם שלוש בנות וחזרה עם חמש, אבל איכשהו, היא לא מתלוננת: "זה קשה ולפעמים צריך לעשות ויתורים בעבודה, אבל ככה את מגלה שאת יכולה לנהל את המשפחה שלך לבד רחוק מהבית".
אחרי שסיימה לימודי רפואה בטכניון בהצטיינות והתמחתה בגינקולוגיה, עברה פרו עם בעלה ובנותיהם לפני שנתיים למונטריאול כדי לעבור התמחות דו שנתית ברפואת פריון. "עברנו כשהבת השלישית הייתה בת שלושה חודשים, ולפני שבעה חודשים ילדתי תאומות", היא מספרת. "אז עכשיו יש לנו חמש בנות בגילאי שבע, שלוש וחצי, שנתיים וחצי ותאומות תינוקות".
כדי לא להאריך את תקופת שהותם במונטריאול, פרו ויתרה על חופשת הלידה שהוצעה לה. "כשילדתי בדיוק היו שבועיים חופש של קריסמס, ואת החודשיים שאחר כך ניצלתי לכתיבת המחקר שהייתי צריכה לכתוב ממילא אז עבדתי בעיקר מהבית. אחרי זה חזרתי לעבוד, אז הקטנות בגן כבר מגיל שלושה חודשים".
שגרת הבוקר שלה בקנדה, היא מספרת, התחילה מוקדם מדי יום – אחרי לילה עם 4–5 קימות לקטנטנות: "הייתי קמה בשש בבוקר, מכינה את קופסת האוכל לעצמי ולכל הילדות, מעירה את כולן, מכינה ארוחת בוקר זריזה של קורנפלקס עם חלב, מחליפה טיטולים לבת השנתיים וחצי ולתאומות (ומנסה לא להתבלבל בטיטולים ולא להתבלבל בתאומות), מארגנת תיקים לגן ויוצאת במינוס 25 מעלות לעבודה, לשאוב ביציות ולהחזיר עוברים. בעלי היה מלביש את הילדות ליציאה, בחורף הקנדי הקפוא זה גם חליפות שלג ועניינים אז זה מבצע שלם, ואז יוצא לפיזור בגנים. ארבעת הקטנות היו בגן של כל הגילאים מאפס עד חמש, והגדולה הלכה לבית הספר. הגן עובד עד 18:00, אבל אנחנו היינו אוספים אותן כבר ב-16:00. הגדולה הייתה מסיימת בית ספר בשתיים וחצי וכל פעם אחד מאיתנו אסף אותה. את הארבע הקטנות השתדלנו תמיד להגיע לאסוף ביחד, כי צריך שתי עגלות. במהלך השבוע היו לבנות מלא חוגים - סקי, החלקה על קרח, בלט, כדורגל ועוד. אחותי תמיד אמרה לי שהיא לא מאמינה שאני מספיקה גם חוגים לבנות".
איך באמת אפשר להספיק?
"אני עבדתי משבע וחצי עד ארבע ויומיים בשבוע עד חמש וחצי ובעלי עבד בחצי משרה כדי שיהיה יותר זמין לבנות. בקנדה עובדים בשעות יותר נוחות".
איפה כן היה קושי?
"בעיקר כשמשהו השתבש. נניח שאחת הבנות הייתה חולה ובנוסף היה מבחן שהגדולה צריכה ללמוד אליו לבית הספר ולי הייתה הרצאה להעביר בהתמחות – כל זה ביחד יכול להיות קשה, ובקנדה לא הייתה לנו סבתא שתקפוץ לעזור. היו לי רגעים של ייאוש או נקודת משבר שהיה בא לי לחזור להיות ילדה ולא אמא. זה לא קל, אבל מתגברים".
את בעלה, רדא, פגשה כשהייתה בת 17, וכשרצתה לנסוע להתמחות בקנדה – עזב את עסק האוכל הדרוזי שלו בשוק הכרמל ומצא עבודה בסטארט-אפ (חברת הזנק) ישראלי-קנדי. "לבעלי יש תפקיד מאוד גדול בהצלחה שלי. הוא זה שתמך בי לאורך כל הדרך, ואני לא בטוחה שהייתי מה שאני אם הוא לא היה לצדי", היא אומרת. השניים, שתכננו להביא ארבע ילדות לעולם, מאושרים שקיבלו חמש: "אנחנו לא דתיים, זה לא ממקום כזה, אבל מבחינת שנינו זה חלום שהתגשם שקיבלנו חמש בנות וכולן בריאות. זה לא קל, אבל זה רק מוסיף לחיים. גם כשאת מאוד מותשת מהעבודה מספיק החיבוק והצחוקים שלהן בשביל לעשות טוב לנשמה".
על אף אורח החיים הנוח שקנדה מציעה, מספרת פרו, המשפחה חיכתה בקוצר רוח לחזרה לארץ: "בקנדה עובדים פחות שעות ואני מניחה שבארץ אני אחזור לעבוד קצת יותר קשה, אבל אנחנו מאוד מאוד שמחים לחזור. התגעגענו לחום של ישראל, גם מבחינת מזג אוויר אבל בעיקר מבחינת החום של האנשים, זה חסר לנו בקנדה".
את חושבת שכאישה דרוזית היה לך קשה יותר להצליח?
"לאורך הדרך קרה שהרגשתי שיותר קשה לי, כי תמיד מעדיפים את המגזר היותר שכיח וגם את המגדר היותר חזק, אז אישה דרוזית צריכה לעבוד כפליים כדי להשיג את אותו הישג. יחד עם זאת חשוב להגיד שמעולם לא קיבלתי ביקורות מתוך הקהילה, יש לנו קהילה מדהימה וקיבלתי רק חיזוקים. זה באמת תענוג לראות לאן החברה שלנו מתפתחת. מה גם שאפשר להתפתח בלי לפגוע בשום צורה במסורת הדרוזית, הכל יכול ללכת יחד".
את בנותיה, היא מספרת, אין לה כוונה לדחוף לקריירה דומה לשלה: "ההצלחה הייתה טבועה בי, זה באופי שלי, זה לא שההורים שלי דחפו אותי לרפואה, זה בא ממני. אני רוצה שהבנות שלי יעשו מה שהן אוהבות לעשות, אם אחת מהן תבחר להיות ציירת אני אשמח. אני אתמוך בהן בכל בחירה שהן יעשו".