זכיתי להכיר את אשכול נבו פנים מול פנים כשהצטרפתי לסדנת כתיבה בהנחייתו. גיליתי שהוא ברנש די נמוך, בעל קול בס, שקט אם כי כריזמתי להפליא, מנומס ונעים ויש לו עיניים שאפשר לשחות בהן פרפר. או חתירה. או חזה. אך חשוב מכל אלה, מדובר בגבר כותב. ולא סתם אחד שמצליח לחבר שני משפטים ולקרוא לזה פואמה. נבו כותב מהבטן. מהמקום האמיתי והטהור הזה. גרעין האמת שלנו. הקסם הגברי שטמון בו הוא היכולת למצוא את האיזון הסבוך בין לכתוב קליל ונגיש לעמוק ומעשיר, בין לא ליפול לקלישאות נשיות, ומנגד גם לא ליפול למלכודות מאצ'ואיסטיות. כל ספר שלו נגמע תוך מספר שעות. ולא בכדי. הכתיבה הזורמת, הרצופה, המפתיעה והמפעימה מדביקה אותנו לכל שורה, כל פסיק, כל ניואנס. נבו הוא גבר אמיתי שיודע להצחיק אותנו כשצריך, לרגש אותנו כשמתבקש ולגרום לנו לכתוב, או לחשוב, או לחלום.
(לילי שרצקי)
כשבעברו "האביב של פראג" ובהווה שלו מעמד של סופר גולֶה בפריז (נשמע כל כך מהפכני), קונדרה תופס מקום ראשון אצלי ברשימת ה"קח אותי, סופר שרמנטי". צ'כי לשעבר (אזרחותו נשללה ממנו) ג'אזיסט לשעבר, קומוניסט לשעבר, וגם חתיך לשעבר – קונדרה, השנה בן 80, הוא הלאונרד כהן של הספרות: חכם, שרמנטי, בשל ויודע דבר או שניים על נשים. מחד, מספר סיפורם של האמנים ואנשי התרבות שמעמדם נמחה אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ומאידך, האיש שהפך את הגישוש הפיזי ואת הסבלנות למעלות נשגבות באקט החיזור והפיתוי בספר הממסמר "ההנאה שבאיטיות" וזיהה, כבר מזמן, שהחיים הם במקום אחר. כיאה לסופר שנולד במחוז בּוהֶמיה וחרט על לוח ליבו את חופש הביטוי וחופש היצירה, שמור לקונדרה מקום מיוחד אצלי. הייתי מקדישה לו אחר צהריים של פורענות, לו רק היה מתקשר מתישהו, הפרחח.
(איילת מוהר)
גילוי נאות: הכותבים האהובים עלי הם גברים. גילוי נאות 2: אני לא "מתחברת" לספרות נשית. כלומר זו המוגדרת ככזאת. נדמה לי שיש לחקור את התופעה המוזרה הזאת, שסביר להניח מעידה עלי יותר מעל הנשים האחרות. אבל מעולם לא הצהרתי על שפיות ותקינות נפשית. ובכן, לאחר החשיפה המביכה הזאת הנה אחת נוספת. התלבטתי קשות בין מישל וולבק, הסופר הצרפתי שיורק על העולם באופן מופלא כל כך, לבין צ'רלס בוקובסקי. אז נכון, הוא מת, וגם בחייו הוא בטח היה לוקח אותי לחדרו המעופש, רווי האלכוהול ושברי בקבוקי בירות. אבל אין לי ספק. בוקובסקי, למרות השם הרע שיצא לו, לא שונא נשים. להפך: הוא אהב נשים, הוקסם מהן וככזה, נבהל מהן. ואני, מומחית לגברים פחדנים, חלמתי על דרינק על הבר עם בוקובסקי, כזה שיסתיים בציטוט שלו – הו, כמה נפלאות הנשים. מישהו יכול להחזיר את המתים?
(בתיה בכר)
ברגעים הראשונים של כל פגישה בינינו, של כל ספר חדש, לוקח לי זמן להתרגל אליו. העושר שלו מבלבל אותי, כל כך הרבה שמות ופרטים תיאורים ודקויות. אבל אחרי שאנחנו עוברים את המשוכה הראשונית, הוא כובש אותי לגמרי. ואז זה אבוד. תקופה אינטנסיבית, אני והוא אחד על אחד. במיטה, בסלון, בדרך לעבודה, בכל מקום אפשרי רק לגמוע עוד עמוד, ועוד פנינה, לשקוע בסיפורים שלו, בתיאורים שלו, שמשכיחים כל דבר אחר ממוחי. כשהוא מתאר את האוכל ב"כימים אחדים" אני מלקקת את האצבעות, כשהוא מספר ב"רומן רוסי" על אומנות החבאת פתקי אהבה אני מתפללת לאהוב כזה, לאהבה כזאת, ומחכה לפגוש את זה בעצמי. הכל אצל שלו גדול מהחיים. ובגלל זה אני לא יכולה להוריד ממנו את הידיים.
(ליזי כהן)
האמת היא שבכלל רציתי לכתוב על מאיר שלו, אבל אז נזכרתי במשהו שהוא אמר פעם באיזו הרצאה שהשתתפתי בה: "הספר הראשון שפתח בפניי את עולם המבוגרים היה לוליטה. אבא שלי נתן לי אותו בגיל 12 ואמר, 'קח תקרא, זה על ילדה בגילך". אז אמנם לא הייתי בת 12 כשעותק מתורגם של לוליטה התגלגל לידי לראשונה, אבל כבר בעמודים הראשונים ידעתי שאני מתאהבת. יש משהו מסקרן, ומושך להפליא בסופר שמצליח לסחוף אותך כל כך עמוק לתוך רומן כל כך אפל. נבוקוב הצליח לשבות אותי במקסם החולני של אהבת מבוגר לילדה בת 12, עד שלרגעים מסוימים הומברט הסוטה הפך לנגד עיני לקורבן אומלל, לגבר הרגיש ביותר עלי אדמות, ואילו לוליטה הצעירה לנימפה אכזרית, מכשפת. המתח הלא פתור הזה (ואם יורשה לי, המחרמן משהו), מתפרס על פני וידוי ארוך, מתוחכם, מבריק ומצמרר, שעל כולו מנצח מלמעלה נבוקוב, שליט עריץ ושרמנטי ששולט לחלוטין על מנעד הרגשות שלך. זה כמעט כמו להיות עם מאהב שבפריטה עדינה על הלב שלך קובע איך תרגישי בכל רגע שאת איתו – פחד, כעס, זימה, סקרנות וכמיהה. תודי שגם את מפנטזת לפעמים על מאהב פטלי כזה, בעיקר בעידן שבו גברים משתמשים בקרם לחות והולכים לפילאטיס. חוץ מזה, תמיד מרגש לקרוא ספר שהוחרם בשלוש מדינות.
(צליל שרון)
בגלל שהוא הומו שמבין נשים: אוסקר וויילד
אני בחורה ספרותית למדי. לך עושים את זה כדורגלנים? לי עושים את זה משוררים. לך עושה את זה ג'וני דפ? לי עושה את זה אוסקר ויילד. אין מה להגיד, לבחור לא חסר כלום: יש לו חוש הומור (""תמיד סלח לאויביך, אין דבר שמעצבן אותם יותר"), הוא מבין נשים ("גברים מתחתנים מרוב עייפות, נשים מרוב סקרנות. שני הצדדים מתאכזבים"), הוא היה מורד בתקופתו, וכמיטב הסטארים הפופולרים, הוא אפילו ישב בכלא. אין מה להגיד, מדובר בגבר חלומותיי. הבעיה היחידה איתו היא שהוא הומו. ומת.
לא אשכח לעולם איך התאהבתי באתגר קרת. זה התחיל בוויכוח שהיה לי עם אחותי הגדולה. היא טענה שבשיר הפתיחה של "זהו זה" שרים "בקיבוץ, בכפר, בכרם", ואני טענתי "בקרת". היא אמרה שאין מילה כזו. התחלתי לחפש במדפי הספרים, אפילו הלכתי לספריה, וחזרתי הביתה עם "געגועי לקיסינג'ר", "צינורות" ו"הקייטנה של קנלר", רק כדי להראות לאחותי הכונפה.
נכנסתי למיטה עם שלושת הספרים. זה היה סוף שבוע ארוך ומענג. בעיקר בגלל שיזיז שלי, ארוך ומענג לכשעצמו, בדיוק קפץ בערב. יסלח לי אלוהי היזיזות, אבל בזמן שעשה מה שעשה לא הפסקתי לדמיין את אתגר ולצעוק מדי פעם "שפה רזה" ו"פוסט מודרניזם".
למחרת סיפרה לי אחותי שאתגר נשוי לאחות של אביב גפן. מיד ירד לי ממנו. אבל כשירדתי ליזיז באותו ערב לא יכולתי שלא לחשוב על הצינורות של אתגר, יותר נכון על צינור אחד ספציפי.
אבל כשאני נדלקת אז חבל על הזמן לעולם ולאחותו, וכשצפיתי בסרט "מדוזות" שהזמנתי ב-VOD הייתה לי חוויה קשה. כבר הייתי מכורה. לא כל כך הבנתי את העלילה והרגשתי קצת כמו מדוזה יבשושית, נטושה ובלי כוחות, משוועת אל החוף. כשהסרט נגמר התכרבלתי לבד במיטה, מחכה לשבוע הספר.
(באני קצף)
מה היה לו לחפש בסְפָר האוקראיני, אלוהים לבדו יודע. הוא גר בטאון האוס של כמה מיליונים בפארק סלואפ, אחת השכונות היקרות של ברוקלין, יש לו אישה נאה, סופרת מצליחה בעצמה, והוא ילד פלא בחוגים הספרותיים של ניו יורק ובכלל. אבל ג'ונתן ספרן פויר היה חייב לעזוב הכל ולנסוע לחפש שורשים באיזה טיזילוך. למרבה השמחה יצא לו מזה את "הכל מואר" - ספר מסע מקסים שמחובר חזק לחיים, ליהדות, לשואה ולכל מה שיכול לעשות רומן ראשון מופתי.
וחוץ מזה שהוא ממש יודע לכתוב, פויר הוא הארכיטיפ היהודי החנוני, אבל בגרסה רלוונטית מתמיד. וכשאומרים שנשים מעדיפות גיקים, מתכוונים לאחד כמוהו בדיוק. אובססיבי לדמויות שלו (הנה הוא יוצא לטיול של יום בחייו של אוסקר שייל – הגיבור בן התשע של ספרו השני "קרוב להפליא ורועש להחריד"); לא מתכחש לשורשים שלו (ואפילו עושה מהם כסף); גבר שמשתף את העולם בכמה היה לו קשה להיות צמחוני באוקראינה ואחד שמספר בלי בושה ש"כל יום אני הולך הביתה ומרגיש שאני כישלון". וזה, חברות, מה שמבדיל בסופו של דבר בין הסופרים הטובים לגרועים ויותר מזה – מה שמבדיל בין הגברים השווים למניאקים הסדרתיים.
(יפית פרץ)
כמה דברים פחות תרבותיים ב-mako נשים:
כך תארגני את מסיבת החלפת הבגדים המושלמת, אלה יוונייה וחתולה מנומרת - היית לובשת את הטרנד הזה? דניאל קרייג הוא לא רק 007, הוא גם שלגון חדש, שונאת למדוד בגדי ים? הכירי את הפקולטה למדעי בגדי הים.