אני ואשתי שירן (כן, שתינו שירן) אימהות לשתי ילדות, ליאן בת החמש וחצי ונועה בת הארבע וחצי. כשבת זוגי הייתה בחודש שביעי נכנסתי גם אני להיריון.
בגיל שנתיים גילינו אצל נועה אנמיה ממושכת וטפיחה בטנית ולקחנו אותה לבדיקה אצל רופאת המשפחה שלנו, ששלחה אותנו דחוף למיון. שם גילו לנועה גידול של 10 ס"מ על כליית ימין והסבירו לנו שככל הנראה זה גידול סרטני וצריך להיכנס לניתוח דחוף.
כל עולמי התמוטט ברגע הזה. המילה סרטן, שנאמרת לאנשים אחרים בעולם מקביל, פתאום פגשה אותנו במציאות. בגלל גודלו של הגידול גויסו הפרופסורים הכי בכירים והניתוח לקח שבע שעות. לאחר שהוא הסתיים, אמרו לנו הרופאים שהם הוציאו את כל הגידול. אחרי כשבועיים הגיעו תוצאות הביופסיה, והרופאים הודיעו לנו שהגידול אמנם היה סרטני ואלים ביותר, אבל במזל אין גרורות בגוף ולכן פרוטוקול הטיפול מסתיים ונדרש רק מעקב. הרגשנו שזכינו בבת מחדש.
כמה חודשים מאוחר יותר הסרטן חזר. אמרו לנו שיש גידול חדש, ובנוסף גרורות בכל הגוף. באותה שנייה ראיתי שחור בעיניים. אחד הדברים שעברו לי בראש זה שאלוהים כנראה ממש כועס עלינו שהקמנו משפחה חד מינית וזה העונש שלנו. מאז שנועה נולדה ליוותה אותי המחשבה שלילדה הזאת יקרה משהו לא טוב, וזאת הייתה החותמת של ההרגשה הזאת.
לא ידעתי איך לספר לילדה בת שלוש שהסרטן הגיע שוב, רק הפעם קשה יותר, אלים יותר. למזלנו נועה הייתה בוגרת ונבונה ופשוט החלטנו להיות הכי כנים ושקופים איתה כדי לצמצם את חוסר הודאות שלה במהלך הדרך. סיפרנו שהסרטן חזר ושכדי לנצח אותו צריכים להתחיל טיפולים לא כל כך נעימים, אבל שנעבור את זה ביחד ושאמא ואמא לעולם לא יעזבו אותה. הבנתי שאני חייבת להסתכל על מחצית הכוס המלאה ולצעוק 'הכל אפשרי!'.
מאותו הרגע החיים והשגרה שלנו השתנו ב-180 מעלות. מגפת הקורונה השתוללה, מבצע "שומר החומות" דגר בכל הכוח על הבית שלנו באשקלון ובבית הייתה לנו עוד בת צעירה שהיינו חייבות לדאוג לה ולצמצם את אחוז הפגיעה בנפש הקטנה שלה.
בתקופה ההיא עבדתי מזה שנתיים כטכנאית ייצור בחדר בקרה באינטל. בת הזוג שלי התפטרה מעבודתה לאחר שהתגלתה המחלה של נועה, אבל אני לא הייתי מוכנה לעזוב את האנשים, את האווירה הטובה ואת הרצון להתקדם ולהצליח בארגון הגדול הזה. התקשרתי למנהל הישיר שלי, סיפרתי לו שהמחלה חזרה במלוא העוצמה והכוח ושזה יצריך ממני להיעדר המון מהעבודה, והוא אמר "מבחינתנו אל תעבדי. אם את רוצה תעבדי רק מתי שנוח לך, בשעות שנוח לך. שום דבר לא חשוב מלבד להיות חזקה למען המשפחה שלך ולנצח את הסרטן. יש לך את תמיכתנו המלאה עד שתעברו את זה". הבנתי שיש לי גב ואין לי דאגות וזה אפשר לנו להיות ממוקדות לתקופה יחסית ארוכה של שנה וחצי כי אין אופציה אחרת, רק ניצחון.
כדי שאוכל לעבוד מהבית ולשמור על נועה, אחד מחברי הצוות הגיע אליי עם ציוד מלא לעבודה מהבית ועם גיפט קארד לסושי. יום אחד הגיע לבית החולים שליח עם בובה ועגלה לנועה, כדי שיהיו לה משחקים בבית החולים, ולי הגיע משלוח מיוחד מהמנהל שלי, ספר על עוצמות וחוזקות. הצוות שלי התגייס לעזור בכל מה שצריך ושלח לנו ארוחות הביתה, הפתעות ומתוקים.
החברה והמנהל הישיר שלי עטפו אותי מרחוק ואפשרו לי להתמסר לטיפול בנועה מבלי לחוש תחושת אשם שאני לא נוכחת בעבודה. הם אישרו לי לדווח על 'מחלת ילד' ללא מגבלת זמן, והבטיחו לחדש את מכסת השעות אם תיגמר.
לא הבנתי לאן אני הולכת בכלל, לא הבנתי את המשמעות של להילחם על החיים של הבת שלי ושרוב הזמן והאנרגיה שלי יושקעו בחדר קטן במחלקה אונקולוגית. השתדלתי לעבוד לפחות פעם אחת בשבוע כי זה היה עבורי כמו אוויר לנשימה, לברוח מהמציאות ההזויה שהיינו בה לעולם מלא בעשייה שגרתית וטובה. אפשר לומר שהבריחות האלו היו עבורי כמו פסיכולוג: העבודה הייתה מקום מפלט בשבילי, לנתק את הרגש, לעבוד עם הראש ולהביא מקסימום ביצועים.
בשלב הזה נועה התחילה טיפול כימותרפי. היו מצבים שישבנו ליד המיטה ולא ידענו מה יקרה מחר. היא הייתה נפוחה כמו בלון, נפרדה מהשיער שהיה עבורה מקור הכוח, ירדה במשקל וסבלה מחולשה, בחילות והקאות. למרות זאת העלנו חיוך גדול כדי לומר לה שיצליחו ושהיא גיבורה.
כשהטיפול הכימותרפי הסתיים נדרשה השתלת מח עצם. שהינו 30 לילות בחדר קטן בבידוד ללא ביקורים, כשרק אמא שלה, האחות והרופא מורשים להיכנס. שבוע שלם מחקו לנועה את מח העצם בגוף ואז השתילו לה מח עצם חדש. היה לי קשה להסתכל עליה ולהבין מה הקטנה הזו עוברת. אבל נועה תמיד חייכה עם עיניים טובות ולב גדול, למרות כל הכאב היא הצליחה להטעין את כולם באנרגיה.
בנובמבר האחרון קיבלנו את הבשורות הטובות מכולן. נסענו לשניידר כדי להיפגש עם האונקולוגית של נועה, אחרי סשן בדיקות שמעריכות את המצב של המחלה בגוף. הרופאה הסתכלה עלינו, הורידה את המסיכה ואמרה שנועה נקייה, אין גידול ואין גרורות ומבחינתה נועה ניצחה. באותו הרגע התחלנו לבכות מאושר, כאילו שנה וחצי של דמעות הצטברו בתוכנו ונאגרו לכדי יום משמח אחד.
שיערה של נועה חזר לצמוח, ובמקביל אני קיבלתי קידום. המקום שחיבק אותי ונתן לי כוחות מיוחדים הבין שיש מהנדסת צעירה עם המון אמביציה, שלמרות המחלה נתנה עבודה טובה מאוד, וקודמתי להיות מנהלת צוות בחדר הבקרה בו עבדתי. עכשיו אני יכולה להשפיע לטובה ולהיות משמעותית עבור אחרים כמו שהיה המנהל שלי עבורי.
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il