אין ספק שצריך להתייחס לכל אלה, הם חשובים ונכונים, אבל אני חושבת שדווקא ביום האישה הבינלאומי, יש מקום להתייחס לדברים הקטנים והיומיומיים בחיי אישה. לפני שאנחנו יוצאות למלחמה במין השני – אני מציעה שנעשה שלום בתוכנו. שלום בית מגדרי - אם תרצו. הרי העולם שלנו מורכב ממערכות יחסים עם נשים וכדאי שנלמד לתמוך ולפרגן אחת לשנייה. איך שאני רואה את זה - רק ככה אפשר יהיה להפגין חוזק כלפי חוץ.
לעוד כתבות בערוץ הנשים:
>> האם באמת קיים פורנו לנשים?
>> אישה תתחילי לחשוב על עצמך
>> מה גרם לבנות האלה להתפשט?
למה אנחנו רק מחפשות להקטין את האישה האחרת?
אחת החולשות שלנו, הנשים, היא היכולת למצוא חסרונות בכל דבר ובייחוד אצל אישה אחרת. הביקורות הנשיות תמיד מופנות כלפי נשים, ונדיר שתשמעו אישה אומרת על גבר: "הוא נורא חתיך אבל הגוף לא משהו". אנחנו לביאות לסביבה הקרובה שלנו, ומצד שני אישה זרה שמחוץ ללהקה שלנו היא כבר טרף, גורם עוין, שאפשר לבקר ולמדוד על פי אמות מידה שלא נשפוט בחיים את הגברים שסובבים אותנו.
אבל גם את החוזקות שלנו אנחנו מנתבות לכיוון הלא נכון. אחת החוזקות המובהקות שלנו, בין היתר כמובן (כי יש המון), היא יכולת ניתוח וראיית הדברים באופן שאף גבר לא יצליח. אבל זו גם הסיבה שהאחווה הנשית נראית סקסית הרבה פחות מהאחווה הגברית הכל כך פופולארית. נכון שרובכן חושבות שבמסיבת רווקים יהיה הרבה יותר פאן מאשר במסיבת רווקות? אחרי הכול, הם אלה שנפגשים עם כל החבר'ה ששירתו יחד בצבא, ולרוב מדובר באותם חברים שנשארו בסביבה כבר שנים רבות, רק כי הם מספרים שהם עברו יחד חוויות חיים ומוות, וזה בכלל לא משנה שהם עשו תשע-חמש בקריה. אין, אין כמו אחוות ג'ובניקים להרמת המורל.
המיתוס הוא שגברים ערבים אחד לשני הרבה יותר מנשים. לראייה: תמיד שנראה קבוצת נשים יחד, תעבור בנו המחשבה ש"כל כך הרבה בנות ביחד, זה בטח לא ייגמר טוב". דומה שאנחנו תמיד מוצאות על מה לריב. יש בנות שאפילו מתהדרות בכך שהן מעדיפות רק ידידים וכמעט ואין להן חברות, שלא נדבר על החבר הגיי שבכלל עונה על כל הצרכים.
המיתוס טוען שבנות הן קנאיות ולא מפרגנות. אני מבינה למה, כי גם אני הייתי בדיוק כזאת. כל חיי הסתדרתי עם מעט מאוד בנות, וכשאני מנסה לשחזר – היו אולי שתיים שהחזיקו אתי מעמד. תמיד הרגשתי יותר בנוח בחברת ידידים בלבד, ואת סודותיי הכמוסים ביותר חשפתי רק בפני החבר הגיי האהוב עליי.
התבגרות מאוחרת וגיל 30 הביאו אותי לתובנות חשובות
כולנו יודעות שאישה תבין אותנו הרבה יותר מכל גבר. היא תבין מה עובר עלייך כשאת מתאהבת, או נזרקת, או רבה עם אמא ואולי אפילו תזדהה איתך כשאת מספרת לה שפעם בחודש אפילו נדב בורנשטיין גורם לך לבכות. ובקיצור - בעצם בכל סיטואציה בחיים.
כל מה שנותר הוא רק לכוונן את הביקורתיות שלנו. לנסח אותה באופן שהיינו מבקרות את האחיות שלנו ולהתחיל למצוא בנשים שמסביבנו את הדברים החיוביים ולא את החסרונות שייתנו לנו עוד כמה נושאי שיחה בערב בטלפון עם חברה. בואו נפריך את המיתוס שאחוות נשים קיימת רק אם נולדתן לאותה אמא או בשירים של ביונסה.
כל שינוי מתחיל בעצמנו, בדברים הקטנים ואט אט הוא מתפשט בעולם. זה נשמע קלישאה אבל אם אנחנו לא נהיה טובות אחת לשנייה, נעצים ונחזק, אף גבר לא יעשה זאת בשבילנו. בואו נראה שערבות נשית קיימת היום בעולם הרבה יותר ממה שלכולם נדמה.