לא יודעת למה, ולא אכפת לי אם זה קיטש מתקתק, אבל ה' באייר תמיד מצליח למלא אותי בתחושת גאווה ופטריוטיות מלבבת. ביום העצמאות הנוכחי אני מוצאת את עצמי יוצאת לעצמאות אישית משלי. מגלה מחדש את האישה שידעתי שיש בי, מתוודעת ומקבלת את האישה שהייתה שם, בבית "האח הגדול", ובעיקר חוגגת את חיי היום שמרגישים לי קצת כמו חלום.
"רציתי לעשות פאוז לחיים שלי ולהתחיל מחדש"
התהליך שלי החל כשירדתי במדרגות הבית בנווה אילן לעבר קהל שואג. אלו היו מדרגות לדרך חדשה ואולי יותר מכל - מדרגות חזרה לעצמאות של חיי, אחרי יותר משלושה חודשים בתוך בית אחד סגור שחשוף לעיני כל. אחרי שמסרתי את חיי במעין אקט התנדבותי, נועז, אימפולסיבי, הרפתקני ומשוחרר שכזה, אני חוזרת למשהו מוכר ועדיין כל כך חדש.
שלא תטעו לרגע, רציתי את חוויית "האח הגדול" מאוד. אפשר לומר שרציתי את זה בכל הכוח. משהו בער בעצמותיי. רציתי לפרוץ החוצה, להיות בתודעה, כמו רוצה לומר: תראו אותי! אני כאן! בד בבד רציתי שינוי, הרפתקה. השגרה שלי הפכה לעול, הבקרים התאפיינו בתהיות לגבי היעדר החיוך על פניי. הלימודים העלו בי מחשבות לגבי מקומה של האקדמיה בחיי. הבחורים נכנסו לחיי באותה המהירות שבה עזבו אותם. דייט או שניים, שבוע, שבועיים, ותמיד הבנו שהעסק לא עובד. חיפשתי סיבה לעצור את הרכבת הזו, לומר שלום לכל ההתמודדויות היומיומיות ולרדת בתחנה חדשה ומרגשת. רציתי לעשות פאוז להכל, אבל הייתי חייבת סיבה טובה.
מצאתי. התקבלתי לאח הגדול
עם זאת, כאישה שחשוב לה להיות בשליטה מלאה, הצעד הזה לא היה מובן מאליו. התרגלתי לדעת בצורה ברורה מה קורה סביבי בכל רגע נתון בהווה ולדעת מה טומן בחובו העתיד. אבל ההחלטה נפלה וברגע אחד בחרתי להסיר את השמלות, את הג'ינס האופנתי, את נעלי העקב ההורסות, ושאר האקססוריז המנטאליים שעטיתי על עצמי מדי יום בחיי הקודמים.
"הרגעים האישיים שלי עם חברותיי הפכו לשיחת מטבחון"
אבל יותר מכל אביזר נלווה לבגד שהשארתי מאחור, ההתפשטות מול חצי מדינה שצופה בי יום וליל הייתה בעיקר נפשית, ולא פשוטה. עבורי, להתפשט נפשית משמעו שאין לך יותר את האפשרות יותר להסתיר את החולשות, לשים קונסילר על המגרעות, להרים במסקרה (אבל מהסוג שגם מאריך וגם מעבה) את הדאונים, לחזק באודם אדום בוהק את היתרונות ולעשות פן מתנופף ברוח לכל החששות. אם בחיים שלי מחוץ לבית, כאשר הייתי פוגשת בבחור חדש, הצלחתי לחכות בסבלנות לטלפון על אף הלב שדופק כמו משוגע, בבית הכל היה אחרת.
וכך נשארתי חשופה לחלוטין. החל מיום שיער רע, דרך חצ'קון חדש שעוד לא הספקתי לכסות, ועד הידלקות על בחור חדש. וכמובן שזה לא נגמר שם. ואז גם הגיעה הנשיקה הראשונה שלי איתו, ההתרגשות שלי ממנה והחפירות שלי עליו. כולם ראו אותי פוגעת ונפגעת. כשרואים אותך ברגעים האלה, ששמרת עד אז רק לחברות הכי קרובות וטובות שלך, חולשותייך מול בן הזוג, המקומות הפגיעים שלך, אז כן, את מרגישה עירומה
העצמאות שלך, שבאה לידי ביטוי ביום-יום בזכותך לשמור על פרטיותך, לשמור על חולשותייך ומגרעותייך לעצמך, הפכה למותרות מהסוג שאפילו משימת תקציב שבועי מוצלחת לא יכולה לנפק. זה הזמן להודות שלא ראיתי את הפרקים של התכנית עד לרגע כתיבת שורות אלו. הסיבה לכך היא ההבנה שעדיין קשה לי. אני עדיין לא מוכנה להתמודד לגמרי עם הסיון שהייתי שם ומקצת הקטעים שכן צפיתי בהם שכנעו אותי בכך.
זיהיתי באותם הקטעים אישה אחרת, אישה שאני פחות מכירה, אבל גרוע מכך - פחות אוהבת.
"הקרבתי את הגאווה הנשית שלי בבית לטובת קצת חום ואהבה"
הפחד להרגיש לבד, חוסר האונים שנובע מלהיות כלואה פיזית במקום שהרבה פעמים עושה לך רע, חוסר הידיעה על מי אפשר לסמוך ולמי באמת איכפת, הרצון להישאר במשחק והמתחים שמתלווים לכך – כל אלו למעשה גרמו לי להקריב את הגאווה הנשית שלי, זו שמאמינה שאני לבדי יכולה הכל ולא צריכה אף אחד אחר, לטובת פינה חמה שמעניקה לי קצת חום ואהבה.
כיום אני יודעת שבעצם חיפשתי את שמיכת הפוך הנפשית שתחמם אותי בלילה. הקשיים הנפשיים שאליהם נקלעתי במציאות הסוריאליסטית בבית האח הגדול הותירו אותי חלשה יותר, פגיעה ויותר מכך – תלויה נפשית בזוגיות שנרקמה שם. האמנתי שהיא מספקת לי לעתים את שאיפת החמצן הנדרשת שתאפשר לי לצלול שוב למים העמוקים באותו אוקיינוס פרוע, חייתי ומנוכר.
"אני חובשת את שני הכובעים שלי עם חיוך"
היום, בחזרה במציאות שאני מכירה, עם המרחבים הפיזיים והנפשיים שקיבלתי חזרה לחיי, אני מביטה אחורה ומגלה שהאישה שבי מחזיקה במספר כובעים. יש שם את הכובע המעוטר והיפה שמקשט את פניי והופך אותם ליפים יותר. זהו הכובע שמשמש אותי בחיי היומיום, כשבבעלותי העצמאות שלי לפעול כאוות נפשי, ללכת או לשוב כרצוני, ולהתוות לעצמי ובעצמי את הדרך ואת חיי. זה הכובע של סיון שלא מתפשרת ושחיה את חייה כאשה חזקה עם חיים מלאים כפי שהם. הכובע השני, הוא... ובכן, מכוער יותר, לא כל כך מחמיא לתווי פני, דהוי במקצת ואולי אף מקומט, והוא זה שחבשתי בבית האח הגדול.
היום אני מבינה ומקבלת ששני הכובעים האלה הם סיון אברהמי. כי כמו שהשמש מתחלפת בירח, כמו שיום הזיכרון שכה קשה לנו מתחלף ביום העצמאות השמח וכמו שהאח הגדול מתחלף בכוכב נולד, כך גם אני, לעתים חזקה יותר ולעתים חזקה הרבה פחות. ואני גאה לומר בריש גלי – מותר לי. זה בסדר גמור. אני חובשת את שני הכובעים שלי עם החיוך והעצמאות שחזרו לחיי. פשוט כי הם שלי.