זה היה בכיתה ח', בגיל 13 או 14, כשהוא הגיע לבית ספר חדש וראה בפעם הראשונה את שירה. "היא לבשה ג'ינס קרועים וחולצה גזורה כזו, שרואים את הפס של החזייה. מאותו היום היא הייתה הפנטזיה שלי. כל התיכון רציתי לשכב איתה. הייתי חושב עליה וחולם עליה ובעיקר מדבר עליה. המון. פשוט הייתי עסוק בלחשוב על דרכים שיגרמו לזה לקרות, איך אני משיג אותה. החלטתי שעד גיל 20, לא משנה מה, אני חייב להיות עם שירה. היה נראה לי לא הגיוני שאני אמות בלי להיות איתה. אפילו נתתי שם למבצע הזה – 'בירה ונשירה'".
הסיפור על שירה ממשיך במפגש מקרי, בערך עשור אחרי סיום התיכון. "התחבקנו חיבוק ארוך כזה וממש שמחתי לראות אותה, מלא זמן לא היינו בקשר. ברגע הכל חזר, בשניה. בערב אחרי איזה שבעה ניסוחים שונים כתבתי לה – 'ארוחת ערב?'. שלושת-רבעי שעה אחרי אני במסעדה עם שירה. ויש ווייב טוב והמבטים בינינו איכשהו אחרים הפעם. אנחנו מדברים ומסתובבים בעיר כאילו אנחנו ביחד כבר שנים, כאילו זוג, ואני רק חושב שאני חייב לשכב איתה, יאללה, מספיק, די, זהו, זה חייב לקרות.
"נראה לי זה היה כבר איזה ארבע בבוקר והתחלנו לחזור לדירה שלי. בלי לדבר זה היה ברור שהיא נשארת לישון - שירה נשארת לישון אצלי, כמו איזה חלום, כאילו זה לא ממש קורה לי, ואני נגנב - אני באמת הולך להיות איתה. בלי לחשוב יותר מדי אני פשוט מסתובב ומנשק אותה, אני עם שירה, פאקינג שירה. אני כל כך מתרגש לנשק אותה, להרגיש את השפתיים שלה, אנחנו מורידים את הבגדים ואני סוף סוף נוגע בה, אני מלטף אותה ורק נדהם מכמה זה בעצם מוזר, אנחנו צמודים וזזים ביחד ואני מחבק אותה והיא אותי ואני לא מרגיש בדיוק כמו שחשבתי שאני ארגיש, אבל זאת שירה, אני ממשיך והיא ממשיכה ואנחנו אשכרה עושים את זה, אני דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים בראש שלי וזו שירה במציאות, והיא מנשקת אותי וזה לא בול כמו שחשבתי שהיא תנשק. היא נושמת לי באוזן וזה פתאום לא נעים, אבל זאת שירה, שירה, שירה שרציתי מכיתה ח', אני ממשיך בעיניים עצומות, מנסה ממש להיות איתה, פתאום אני מבין שלא ממש בא לי, אני לא נהנה אבל זאת היא, שירה, זאת שירה, ה-שירה. למה רציתי להיות עם שירה?"
ככה גבר אמור להתנהג
הסיפור הזה, שקרה באמת, עוסק אמנם בהתאהבות – אבל גם בחוסר חיבור רגשי למה באמת הגבר רוצה ובחוסר תשומת לב אם מאחורי תכניות הכיבוש המפורטות עומד עדיין רצון אותנטי. "הציפייה הזו, הצורך להשיג את הפנטזיה, הנורמה הגברית שבה גבר לא יכול להיות לא מעוניין או לא ליהנות ממין - זה דבר שלגברים כמעט אסור להגיד אותו", אומרת גל סבו, במאית ויוצרת המופע, "הנושא של גבריות אמנם בוער היום, ובכל זאת יש עדיין המון שיח לא מדובר. גברים עדיין אמורים להתנהג בצורה מסוימת".
ערן לחמן, אחד משלושת המשתתפים, מספר שהוא ממש פוחד לזרוק כדור, ומילדות אבא שלו נוהג להקניט אותו על זה; ושגיא טל נזכר איך כשעבר דירה עבד שלושה ימים וניסה לתלות מדפים, אבל כל מה שהוא תלה נפל. כשאבא שלו הגיע, הוא אמר לו "זוז" והתקין את הכל בשעתיים. "עדיין יש דברים שאני 'חייב' לעשות כי אני גבר", הוא אומר, "עדיין קשה לי יותר להביע רגשות מאשר לבת הזוג שלי, ואפילו עדיין מפריע לי שאני לא מפרנס כמו שצריך. להיות מודע למגבלות שהמגדר שלי מייצר לא תמיד עוזר לי להפטר מהמגבלות האלה".