יום אחד העלתה לרשת ענבר יטיב (32) מרמת השרון, מעצבת פנים, הנדסאית אדריכלות וממייסדות ארגון "סיירת השיפוצים", תמונות שלה משפצת בית שנחרב בשריפה. "היו שם תגובות שעסקו במה שלבשתי ואפילו כאלה שתהו אם אני באמת צובעת את הקיר, או שזה רק לטובת התמונה", היא מספרת, ומוסיפה שתגובות כאלה לא מזיזות לה בכלל. "כשאנחנו בתוך פעילות אינטנסיבית כזו מרגשת שממלאת את הנשמה, אנחנו מרגישות שאנחנו משנות למישהו את החיים מקצה לקצה. אין שום דבר שיכול לקלקל ולגרוע מזה".
יטיב היא אחת מבין נשים רבות הפעילות בסיירת השיפוצים, שמטרתה לסייע לקשישים ולניצולי שואה המתגוררים בתנאים קשים. גם השנה ייצאו נשות הסיירת במהלך ימי החנוכה ויפזרו ניסים קטנים כאשר ישפצו בהתנדבות דירות של ניצולים שאינן בטוחות וראויות למגורים. "אני לא אשכח את מנשה, אדון שיצא לטיול צהריים קצר וכשחזר ראה כוחות הצלה שמנסים לכבות שריפה שכילתה את כל ביתו", מספרת יטיב, "בימים שלאחר השריפה הוא פשוט נשאר בדירה כי לא היה לו איפה להיות. יצאנו לפעילות בזק. קיבלנו את הפנייה בשישי בצהריים, וביום ראשון שלאחר מכן כבר מצאנו את עצמנו עם עשרות מתנדבים שהתחילו לפנות את הדירה. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהבנתי כמה כוח יש לדבר הזה, כמה זה מרגש וכמה זה חשוב".
סיירת השיפוצים הוקמה לפני שנה, ומאז המקרים הקשים, מספרות המתנדבות, לא מפסיקים להגיע. "הגעתי לדירה של ניצולת שואה בת 90 וחשכו עיניי", מספרת שרון קשב (41) מתל אביב, העוסקת בשיווק דיגיטלי: "חצר הבית הקטנה הייתה מוזנחת ומלאה בפסולת ועשב. הקירות היו עמוסים בחורים ובריקבון ואחד מהם עמד בפני סכנת קריסה. התקרה הייתה פרוצה ואפשרה למי הגשם לחלחל לתוך הבית, הכלים הסניטריים היו לא ראויים לשימוש והריהוט היה פשוט לא שמיש".
בתוך כל הכאוס, עמדה מולם אישה עם תקווה גדולה בעיניים. "התחלנו תהליך מרגש במהלכו שיפצנו את הבית עד לפרטים הקטנים, ובמקביל שוחחנו עם הדיירת. הכרנו אישה ששרדה את הנאצים ולא ויתרה על שמחת החיים ועל הלבביות שבה".
שיקום הדירה לא היה פשוט. "זה היה שיפוץ ארוך ומורכב שהצריך מאיתנו מעורבות של עשרות אנשי מקצוע ואפילו את אישורו של מהנדס העירייה", היא מתארת, "ולמרות זאת הוא נערך בצורה מקצועית ומסודרת. במשך חודש עשרות מתנדבות ומתנדבים מכל הארץ הגיעו כדי לקחת בזה חלק".
סיפור אחר אותו זוכרות המתנדבות היטב הוא של קשיש בן 90, גם הוא ניצול שואה. "הגענו אליו בחול המועד סוכות", מספרת שרון מצליח (38) מהרצליה, מנהלת השיווק של מותג השיער עמיקה, "הדירה הייתה עמוסה בציוד ישן שנאגר במשך עשרות שנים. היו אזורים שלמים בבית שאי אפשר היה להגיע אליהם. הריחות היו כמעט בלתי נסבלים והלכלוך והבלגן חגגו. מעבר לעובדה שזה היה פשוט לא בטיחותי, אי אפשר היה להזיז איזשהו פריט מבלי להפיל אחריו ערמת ציוד".
כדי להצליח לשפץ את הבית גייסה העמותה חיילים. "קיבלנו פניה ממפקד שביקש להגיע ליום התנדבות. זה היה מהימים המרגשים שחוויתי. 30 חיילים עם ניצוץ בעיניים ולב ענק הרימו את הבית באוויר", היא מתארת, "יחד מצאנו בבית אוצרות שהרכיבו את סיפור חייו".
נשים במדרגות, נשים על הקירות
העמותה מורכבת מ-75% נשים, נתון לא מובן מאליו לאור המאמץ הפיזי הכרוך בהתנדבות. "ראיתי נשים שמרכיבות ארונות בגדים ומיטות. נשים שסחבו מכונות כביסה במדרגות והעבירו חצי יום על סולם בטיוח קירות", מתארת יטיב, "אני עושה כל מה שלא מצריך ידע מקצועי. אני זוכרת לא מעט ימי התנדבות שהיו בהן רק נשים, ופרויקטים רבים בכל הארץ שנוהלו מא' ועד ת' על ידי נשים בלבד".
לאורית בלילי (58), מורה בגמלאות מגבעתיים, לעבוד כשיפוצניקית זה דווקא משהו שבא בקלות: "לאבי הייתה חנות אופניים ומגיל קטן הייתי מגיעה אליו, עוזרת לו לתקן פנצ'רים ולהרכיב אופניים", היא מספרת, "עם השנים שיפצתי גם את הדירות שגרתי בהן ומאוד אהבתי את זה. חברות שלי קוראות לי 'מקגייוור'. אני גאה ביכולות האלה ומלאת סיפוק כשאני מצליחה לשפץ בעצמי".
כולן רואות בהתנדבות משמעות אדירה. "הפרויקטים האלו מתחילים בנקודה שבה אנחנו עומדות מול אתגר שנראה לגמרי חסר סיכוי, ואז לאט לאט זה קורה", אומרת קשב, "כשהפרויקט מגיע לסיומו ואת רואה את החיוך על פניו של האדם שמתחיל לחיות חיים אחרים בבית חדש, את מבינה שיש לך חלק בזה. כל האתגר הזה שווה הכל ובא לך שוב".