ב-15.6, שתיים בלילה, תאונת דרכים בדרך חיפה פינת שיכון בבלי. סירנות האמבולנס דהרו בכבישים, יללו לכבודי, מכוניות פינו לי דרך ועמדו בצד, כמו שיירה מלכותית אני עוברת. מלכה מובלת באלונקה ללא הכרה.
איכילוב, טיפול נמרץ נשימתי. חבלה מוחית חמורה, ללא הכרה, שיתוק בפלג הגוף השמאלי, גפיים שבורות, גבס לאורך כל רגל ימין, התקפים של אי שקט פסיכומוטורי. בתחילה הייתי בין חיים למוות, אחר כך הייתי בסיכון של פגועת ראש לעולמים. הרופא אמר "ורדה תישאר צמח", אבל אלוהים או היקום שמר עליי. מכונת הסי.טי היתה חדשה בארץ ובעולם, ואני הייתי הנבדקת השלישית בארץ. כך ידעו איפה בדיוק נפגעתי במוח.
ניתחו אותי. קדחו חורים בגולגולתי, שאבו נוזלים מהמוח שלי, עשו לי שטיפת מוח והשאירו שני חורים במצח, סימן לידה. במשך עשרה ימים ולילות הייתי ללא הכרה.
מטיפול נמרץ למחלקה הנוירוכירורגית, סוערת ומבולבלת
כשהתעוררתי, הרופאים כתבו: "אינה מתמצאת במקום ובזמן, עדיין מבולבלת. אי שקט מוטורי. לעיתים דיבורים שלא לעניין לצד אפיזודות של צלילות דעת", והעבירו אותי למחלקה הנוירוכירורגית. בלילה ירדתי מהמיטה, אולי כדי ללכת הביתה, ונפלתי עם הגבס הגדול והשתטחתי אפיים ארצה.
לא הייתי שקטה, בלשון המעטה. אפילו סוערת מאוד. ובלשונם "אִירִיטָבִּילִית מְאוֹד". סיפר לי חברי הטוב מהפקולטה למשפטים, לימים שופט מוערך, שבא לתומו לבקר אותי ונבהל ממש מהסערה שהייתי נתונה בה, מהנסיונות הבלתי פוסקים להשתחרר מהכבלים, הצינורות והעירויים, מהרצון להתערטל שוב ושוב. גם כשכיסו אותי התפשטתי וחשפתי את שדיי, והייתי מנותקת לגמרי מאיזושהי מציאות. זיכרון בלהות שהוא נושא איתו עד היום.
הם איבחנו "פגיעה באונות הפרונטליות", ואי השקט המוטורי והנפשי הצדיק בעיניהם את האבחנה הקשה הזאת שמשמעותה חוסר עכבות, יצריות מוגברת, ג'סטות מיניות וחיפוש מתמיד אחר מגע וריגושים.
לא זכרתי את איכילוב. במוח הזוכר היה מדבר ושממה. הזמן קפא מלכת. זכרוני הגיע רק עד שתי דקות לפני התאונה. אלוהים אהב אותי ונתן לי במתנה את חסד השיכחה. כל הכאב, הפחד, היאוש, המצוקה, החרדה, הזעם והגעגוע – נעלמו כמו לא היו מעולם. עד היום איני זוכרת אותם.
אבל לגוף זיכרון משלו. כשהתחלתי לכתוב את סיפור התאונה, שמגולל בספרי "פרפר הגבס'", החל כאב מכֶּה לפתע במקום השבר בשוֹק. נדמה היה לי שהַשֶּׁבֶר חַי וְנוֹשֵׁם, והָעֶצֶם כּוֹאֶבֶת, פּוֹעֶמֶת כְּמוֹ לֵב. ביקרתי אצל רופאים, נשלחתי לבדיקת MRI - ולא נמצאה כל סיבה לכאב. כשסיימתי לכתוב, נעלם הכאב כמו לא היה.
מהמחלקה הנוירוכירורגית למיון בבית לוינשטיין: חוסר בביקורת עצמית
אחרי שלושה שבועות באיכילוב הועברתי לבית לוינשטיין להמשך שיקום. באיכילוב הרופאים כתבו "אפיזודות של צלילות דעת", ואפיזודה כזו היתה כבר בנסיעה, באמבולנס שהעביר אותי ללוינשטיין. אני זוכרת את הקיץ, את יולי הקודח, את הנופים בדרך, את הבריזה החמה ואת השקט שלי. סמכתי על הרופאים, האמנתי בהם והייתי רגועה. נתתי את עצמי בידיהם.
אבל כשהגעתי ללוינשטיין, נראה שהאפיזודה הצלולה חלפה עברה. "הגיעה במצב בלבולי", כתבה הפסיכולוגית רגינה, "לא מתמצאת במקום ובזמן, ירידה ביכולת שיפוט, חוסר בביקורת עצמית. מפגינה חוש הומור טוב", ושוב איבחנה "נזקים פרונטליים" וכתבה על נסיונות להסיר את החולצה או לקרעה כשהכפתורים לא נענו לי בקלות. היא כתבה שביקשתי מרופאים ואחרים להחזיק את ידי וחיפשתי מגע. אולי חום?
בימים הבאים של המיון בלוינשטיין התחלתי לחזור לעצמי. היה לי צורך לדבר, כל הזמן, ודיברתי המון, אבל לאט, אז ביקשתי שיביאו לי אוזן קשבת בלילות, כדי לא להטריד את שכנתי לחדר. ואמנם - מישהי צעירה, אולי סטודנטית, ישבה לידי בלילות המיון ואני דיברתי על חיי, על סודותיי, על אהבות, מותרות ואסורות. דיברתי אוטוסטרדה, בלי הפסקה. ובעֵרות מוחלטת, הנה אני, ורדה, חוזרת לעצמה. לאט אבל בטוח.
רגינה כתבה על ירידה ביכולת שיפוט וחוסר בביקורת עצמית, ואני חושבת שייתכן, יש מצב, שגם אם היתה מכירה אותי לפני התאונה כך בדיוק היתה אומרת... היא כתבה גם שאני "מִתְקַשָּׁה בְּבִצּוּעַ פְּעֻלּוֹת מֻרְכָּבוֹת שֶׁכּוֹלְלוֹת מִסְפַּר צְעָדִים, שאני מִתְקַשָּׁה בְּתִכְנוּן מַהֲלָכִים לְפִתְרוֹן בְּעָיָה", אבל אני כן תכננתי מהלכים ברמה גבוהה מאוד. במקום לשנֵעַ את עצמי עם הגבס הכבד והאדיר מהמיטה לעגלת הגלגלים ובחזרה, ביקשתי מאיאד, האח, שישא אותי על כפיו לשירותים, ואני אראה לו בתמורה את שדיי. איאד נשא אותי כמו תינוקת, וצחקנו. ברור שאת רגינה זה לא היה מצחיק. ברור גם שאיאד לא ביקש תמורה על המהלך המתוכנן שלי. היום, אגב, אני מפרגנת ומבינה לגמרי את ורדה ההיא, שתמיד אהבה לחשוב מחוץ לקופסא, תמיד מחפשת דרכים אחרות, לוקחת סיכון ובחיוך ממזרי.
שמו לי סורגים במיטה מצדדיי, מימיני ומשמאלי, שלא אפול או אברח, אבל לא מלפנַיי. כל אותו היום תכננתי את שביל הבריחה, רקמתי אסטרטגיות ובחושך הראשון זחלתי קדימה לכיוון החוצה, רגל אחרי גבס. עד שגילתה אותי האחות ואמרה "ורדה, לאן את הולכת?" וצחקה. גם אני צחקתי.
אז הנה אני, מתכננת מהלכים ברמה גבוהה מאוד. האם זהו חוסר שיפוט? לא בטוח. אולי שובבות, אולי קריצה, ואולי הנאה למרוד, בַּקטנה, בַּנְהלים, בסמכויות. ורדה כמו ורדה. והכי חשוב שהיא כתבה, רגינה, "מפגינה חוש הומור טוב". הללויה. אני גאה ומשויצה בעצמי שעם כל חבלות המוח והפגיעות למיניהן אהבתי לצחוק. שמרתי על חוש ההומור.
וכבר הייתי על הסוס, דוהרת אל ההחלמה. אמנם לא תמיד במלוא חושַי, אבל בדרך הנכונה. התחלתי להבין ולהרגיש שמטפלים בי, שאכפת להם, שדואגים לי, וליהנות מזה. סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים, הייתי מרכז העולם...
כילדה, למשל, תמיד רציתי משקפיים ולא היתה סיבה. אבל בבית לוינשטיין התחילה לי ראיה כפולה, ראיתי את רגינה פעמיים בגלל בעיה עיצבית בגזע המוח. סידרו לי משקפיים עם רטיית משה דיין (כל יומיים החליפו עין מכוסה) ושמחתי, כי תמיד רציתי להיות מיוחדת ולא רק ילדה שמחה, שובבה, שמנמנה ואמיצה, ודי השווצתי לעשות את התנועה הזאת של המשקפופרים, להרים את המשקפיים שכביכול החליקו על גשר האף.
וגם תמיד רציתי גם גבס, אפילו רק ביד. להיות מיוחדת. והנה יש לי גבס עצום ושבר שאפילו לא כואב, וכיסא גלגלים משלי. ובמועדון האורחים בלוינשטיין תמיד היה לי מקום לשבת - בכיסא הגלגלים. תמיד מחפשת את הטוב שבפחות טוב. בתום כמה ימים במיון העלו אותי, בכיסא הגלגלים, לקומה חמש, המחלקה לשיקום המוח.
מהמיון לשיקום: לומדת לעוף
כבר בכניסה למחלקה ראיתי אותו, את העיניים הקטנות שתמיד חייכו אלי בפקולטה על הר הצופים, עכשיו הן היו אבודות. עודד, עורך דין שלמד שנה מעליי, שתמיד חייכנו זה לזו בספריה, עמד שם נכה, משותק בפלג גוף שמאלי או ימני או צולב, מחייך במבוכה וזוכר אותי. ראיתי גורל מתעתע. המלים התלעלעו בפיו כשאמר לי, לאט ובקושי, שהייתה לו תאונת דרכים. גם לי, אמרתי, אבל ידעתי שגורלי שפר עלי. הודיתי בליבי שאני בארץ החיים, ולא בארץ דמדומים.
בקומה חמש הפכתי מגולם לפרפר. הרגשתי שמשהו טוב קורה, שאני מתקדמת, שאני בדרכי אל האור. אחרי יומיים במחלקה הגעתי בעגלה לדלפק האחיות ושאלתי איזה מן בית חולים זה שאין בכלל ביקור רופאים, ומי בכלל יודע על קיומי. ביום השלישי הוא הגיע, מנהל המחלקה, והסביר שזה בית חולים שיקומי, שהשיקום אורך כמה חודשים, שאין צורך בביקור רופאים יומיומי. הבטחתי לו שאני לא אשאר שם "חודשִים", שהשיקום שלי יהיה מהיר. "לאט לך", הוא אמר והלך בטוח בעצמו.
אבל אני הרגשתי שאני לומדת לעוף. היו רגעים שהייתי עצמאית, בעלת תושיה, צלולת דעת. כך, למשל, כשהשאירו אותי במקלחת ושכחו אותי תחת ברז המים החמים שהלכו וקפאו, ולא הגעתי לברזים בגלל הגבס הפשוט לפנים. כעסתי עליהם, אבל מאז התארגנתי ערב-ערב לשים את עגלת המקלחת במרחק הנכון מהברזים המתאים לי ולגבס שלי. התעוררתי מוקדם והייתי הראשונה לשבת על כס המקלחת.
כשביקשתי להפחית מינון של כדורים – הרופאים הפחיתו, וכשביקשתי לצאת הביתה לסוף שבוע – הסכימו ויצאתי הביתה. בית החולים השיקומי הקשיב לי, כיבד את רצוני וידע ללכת בקצב שלי - ואני מודה לו עד היום. וכך חזרתי למחלקה חמש אחרי סוף שבוע בבית עם החברים והמשפחה והייתי נשמה מגוהצת ומלאת אהבה.
גם מעגמת הנפש שהייתה לי שם יצאתי מחוזקת. המתנתי לשיחה איבחונית עם הנוֹיְרוֹפְּסִיכוֹלוֹג שֶׁל פְּגוּעֵי הַמּוֹחַ. הוא איחר ואני חיכיתי לו בְּכִסֵּא הגַּלְגַּלִּים, קֵרַחַת עִם רְטִיָּה, והרגשתי עוֹרֶכֶת דִּין פְּצוּעָה, קְטַנָּה, פְּגוּעָה וְלֹא חֲשׁוּבָה. אחר כך, כשביקש לְאַבְחֵן אֶת כִּשּׁוּרַיי הַמִּקְצוֹעִיִּים באמצעות בדיקת חוֹזֵה המכר של הדירה שלו, סֵרַבְתִּי. גם כי לא חשבתי שדִּינֵי חוֹזִים הם מַדָּד לִבְדִיקַת ההחלמה שלי, וגם כִּי הִשְׁתַּעֲמַמְתִּי.
זה היה רגע מכונן. הייתי קשובה לרגשות שלי, הייתי גאה בסרוב שלי לדוקטור, הייתי מחוברת לעצמי והרגשתי חזקה ובריאה בנפשי.
משוחררת, משוחררת, משוחררת
על הדשא בלוינשטיין הילה של אהבה הקיפה אותי מדי יום. מקצות הארץ באו אוהבים וחברים ועטפו אותי בתמיכה מחבקת. הגשמתי משאת נפש של הילדה ורדה להיות שייכת והייתי על גג העולם. ידעתי שהעולם יהיה שם בשבילי כשאבוא אליו מוכנה. חשיבותה של חברוּת. כוחו של חיבוק.
אחרי תשעה שבועות בלבד בלוינשטיין, ו-12 שבועות מאז התאונה, שלחו אותי הביתה לחופשת שחרור. בתעודת השחרור נכתב: "חֲזָרָה מְלֵאָה לְתִפְקוּדֶיהָ הַמּוֹטוֹרִיִּים וְהָאִינְטֵלֶקְטוּאָלִים. מְסֻגֶּלֶת לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד בְּמִקְצוֹעָהּ". הַלְלוּיָהּ. נִצְחוֹנִי הַמָּתוֹק.
נשמתי את ריח האויר והכל, העננים, העצים, הבנינים, האנשים שעוברים, הפרחים, העולם היה יפה ומגרה. הייתי יפה, הרגשתי יפה, הייתה בי סערה ותל אביב הייתה יפה בסוף הקיץ. וטעם הים מלוח על שפתי, והאויר מתוק מתוק, והחולות זהובים והשקיעות אדומות ואני מתפקעת מרוב חיים, מצפיה לקראת החיים. הכל עמד לקרות, הייתי יפה שזופה ושיכורה, כל העולם שרוע לפני, מלא הוד ויופי, ואני באתי אליו משוחררת, לגמוע את החיים במנות גדולות, להתענג על רגעים שניתנו לי במתנה כמתנת חינם.
הנה אני עפה אל האור.