"אם אמא שלי לא יכלה לאהוב אותי, אז מי בעולם יוכל?" בגיל 70 מצאה יפה קורנט דרך להפוך את הרגעים הכואבים מילדותה לאמנות, אותה אמנות שזנחה בגיל צעיר בעידודה של אמה – הריקוד. "על אף שכילדה אהבתי מאוד לרקוד, אמא הורידה אותי מזה כדי שאתמקד בלימודים", אומרת קורנט, רופאת עיניים בפנסיה, נשואה וסבתא לשבעה (השמינית בדרך) מעפולה. "אמא שלי הייתה מאוד נרקסיסטית. היא הייתה מאוד קשה לעצמה ולסביבה – דרשנית, אובססיבית לנקיון וסדר, היא ראתה את עצמה בלבד. גם לה היו חיים לא פשוטים כנראה, היה לה אבא מאוד בעייתי".
יפה מספרת שפחדה מאמה מאוד. "היא הייתה עצבנית, הייתה מכה אותי, הייתי מסתובבת עם סימנים כחולים על הידיים מהצביטות, היא לא שלטה בעצמה. כילדה לא הסכמתי לאכול כלום, ואם אכלתי הייתי יורקת את האוכל בלי ששמו לב. אני חושבת שמשהו בי זיהה משהו לא טוב לגבי אמא, והדרך שלי להגיב לזה הייתה דרך האוכל".
אחד האירועים הטראומטיים ביותר שעברה, אליו היא מתייחסת גם במופע מחול בו היא לוקחת חלק היום, התרחש כשהייתה בת חמש. "אני זוכרת ששיפצו משהו בבית אז היא לקחה אותי למחסן לעשות צרכים", היא משחזרת. "היא הושיבה אותי על סיר והלכה. לידי הייתה כירה שבערה כל הלילה עם סיר מים רותחים עליה, ומתחתיה היה מפתח צינורות שסיקרן אותי, משכתי אותו וכל הדבר הזה עף לי על הגב יחד עם המים הרותחים. אני זוכרת את עצמי צורחת מכאבים, ואמא שלי שנכנסת צורחת מהיסטריה ואני מרגיעה אותה כי אני מפחדת מההתקף עצבים שלה ומהמכות שאחטוף. הגענו לבית חולים ואושפזתי במצב די קשה. בהתחלה היא ישבה לידי, ואחר כך התמוטטה ואושפזה בבית חולים לבריאות הנפש או משהו כזה, אני לא בטוחה. אני נשארתי לבד במיטת בית החולים עם הטיפולים הקשים. היום אני חושבת על חוסר האחריות שבלתת לילדה לשבת לבד במחסן ענק וחשוך עם פרימוס בוער".
למרות העונשים הפיזיים שקיבלה, קורנט מספרת שההתעמרות הנפשית שחוותה מאמה הייתה החלק הקשה ביותר. "היא ביטלה אותי כאדם, כל מה שעשיתי לא היה מספיק טוב. דווקא את החלק הפיזי יותר שוכחים, אבל את החלק הנפשי של לבטל אותך, כאילו את לא מישהו בכלל – זה היה עינוי. בתוכי היה קונפליקט כי הטבע של ילד הוא לאהוב ולהאמין להורה שלו, ומצד שני ההורה עוקץ אותך, מתעלם ממך. זה יוצר קונפליקט נוראי. ואז ברחתי מהבית".
בגיל 17 וחצי עברה קורנט לאיטליה והחלה ללמוד רפואה, שם הכירה את בעלה. "רק בגיל 25, כשילדתי בן ראשון והיה לי בעל ואת לימודי הרפואה מאחורי, היא פתאום התחילה להעריך אותי. היא ראתה לאיזה בנאדם גדלתי, לא מבחינת אישיות כי את זה היא לא כל כך יכלה לראות, אלא כי נעשיתי 'שווה'. אני זוכרת שכל האמירות הטובות והסופרלטיבים עברו לי ליד האוזן. חשבתי לעצמי, 'אני בניתי את עצמי ולך לא היה חלק בזה. למה לא היית שם לידי כשהייתי צריכה את המילים הטובות האלה?' היה לי המון המון כעס כלפיה".
היום כבר מדברת על זה בלי לבכות
קורנט מספרת כי במשך כל חייה נשאה שני כובעים – רופאת עיניים ואמנית. בשנים האחרונות החליטה לצאת לפנסיה מוקדמת כדי להתמקד באמנות. "די מהר הבנתי שמבחינה אמנותית אני מתעסקת בנושא היחסים עם אמא באופן די אובססיבי", היא אומרת, "הסיפור הזה היה מלא ברגשות אשם עבורי ורציתי להבין מה היה שם ולמה זה השפיע עליי כל כך חזק".
את הכוריאוגרף אליק ניב הכירה דרך סדנה שהעביר לקהילת 'תנועת תרבות' אליה הצטרפה קורנט, שעד אז עסקה בעיקר באמנות פלסטית. "הוא הזמין אותי להשתתף בפרויקט בימתי מיוחד עם שמונה נשים נוספות", היא מספרת. "הצעירה בקבוצה בת 50 ומשהו והשאר בנות 70 ומעלה, כולן אמניות מסוגים שונים. הצטרפתי באיחור לקבוצה ומהרגע שהצטרפתי באמת נפלא לי שם, נפלא לכל הבנות".
מאמו, המופע אותו יצר אליק ניב, עוסק בבחינה מחודשת של אירועים ובחירות שליוו והכתיבו את חיי הרקדניות. "במהלך העבודה על המופע אליק עבר מבית לבית אצלנו הנשים וממש למד אותנו. הוא הבין שיש כאן סיפור ויום אחד הוא אמר לי – 'אני רוצה שתכתבי על אמא שלך'. כך נוצר הקטע במופע בו שומעים הקלטה שלי מספרת קטעים קטנים של זכרונות, ותוך כדי אני רוקדת עם מישהי שכאילו מקלפת לי מהגב את הכוויה שלי. בחזרות היה יום שבו אליק ביקש מאיתנו להיות דמות של מישהו שלא היינו רוצים להיות. כמובן שהתחפשתי לאמא שלי ודיברתי כמוה והתנהגתי כמוה. זה היה משחרר".
היום, אומרת קורנט, היא מרגישה שהשלימה עם ילדותה. "פעם איך שהייתי מתחילה לדבר על זה הייתי בוכה", היא אומרת. "היום אמנם יש לי זכרונות אבל הרגשות למקום הזה כבר אינם, יש אפילו מקום של חמלה וקבלה. את מה שקרה כבר אי אפשר לשנות, בוא נחיה את החיים שיש לי בטוב ובכיף. זה המסר שלי ושל כל ההופעה שלנו – גם בגיל 70 אפשר לעשות ולהיות ולשמוח. מה שהיה היה, אנחנו חיים את הרגע, בואו נחיה אותו טוב".