חבֵרוֹת ומכרים 28 באפריל 2018
מדי פעם אמרו לי שאני חברה טובה. שמחתי ולא העזתי לומר שבדרך־כלל אני משתדלת לא להצמיד למלה "חברה" תארים שהם פרי היררכיה בתחום הרגשות או האמינות. אלה נראים לי חסרי־תכלית. אף־פעם לא אומר למשל: היא החברה הכי טובה שלי. אחרת יהיה עלי להסיק שיש לי חברות שאני אוהבת פחות, אחרות שעליהן איני סומכת במיוחד, אחרות שאיתן יש לי הרמוניה פחותה. אבל אילו נהגתי כך, הייתי בוודאי תוהה: למה אני רואה את עצמי חברה שלהן, למה אני רואה אותן חברות שלי? המושג "חברה", כשהוא במקרה של היררכיה מן הסוג הזה, אינו הולם. אולי עלינו להכיר בכך שחברה רעה, חברה לא־אמינה, חברה שאיתה כמעט שאין לנו הרמוניה, אינה חברה. אולי, כדי להבהיר את העניין גם אם זה כואב, עלינו ללמוד לא להגיד "חברה", אלא "מישהי שאני מבלה בחברתה, שבחברתה ביליתי". הבעיה היא שבחיי יומיום קשה לנו לפנות בכיוון הזה. מנחם אותנו שיש לנו חברות רבות, הדבר גורם לנו להרגיש אהודות, אהובות, פחות בודדות. לפיכך אנחנו מעדיפות לכנות "חברות" נשים שאיתן יש לנו במשותף רק מעט או שום דבר, אבל איתן אנחנו ממלאות איזה רִיק כשיש צורך: מעבירות אחר־צהריים בבית־קפה, שותות כוסית, מפטפטות על דא ועל הא. לא משנה אם אחר־כך, בהזדמנות הראשונה, נגדיר אותן רכלניות, נחשות, חמוצות, נרגזות. למען האמת, חברה היא דבר נדיר לא פחות מאהבה אמיתית. למלה האיטלקית "חבֵרוּת", amicizia, יש שורש משותף עם הפועל "לאהוב", amare, ולא במקרה נמצא בקשר של חבֵרוּת את העושר, המורכבות, הסתירות וחוסר־העקביות של רגש האהבה. בכל הנוגע לי־עצמי, אני יכולה לומר, בלי חשש מהגזמה, שהאהבה לְחבֵרה נראתה לי תמיד קרוצה מחומר דומה מאוד לאהבה לגבר החשוב ביותר בחיי. היכן ההבדל? בסקס. וזה אינו הבדל פעוט. החברוּת אינה עומדת בלי־הרף בצל הסיכון הנובע מן המעשה המיני, בצל הערבוב המסוכן של הרגשות הנעלים עם הדחף של הגופים לתת ולקבל עונג. נכון שהיום, לפי מה שאני יכולה לראות, נפוצה יותר ויותר החבֵרוּת המינית. אלא שמדובר במשחק, המנסה לרסן הן את העוצמה המתפשטת של האהבה, הן את הטקס של סקס גרידא. אנחנו מכירים זה את זה זמן־מה, סומכים זה על זה יותר מאשר זרים, הולכים יחד לבָּר, למסעדה, לקולנוע, עושים סקס. אבל עדיין לא הייתי אומרת שמדובר בסקס בין חברים. כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד.
הגוֹעליוֹת 17 במארס 2018
אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אשה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי־נסבל. זו עמדה שכפיתי על עצמי במאמץ בדיוק משום שאני מודעת היטב למצב הנשים, הלוא הוא מצבי־שלי, ואני צופה בו אצל אחרות ויודעת שאין אשה שאינה עושה מאמץ אדיר, מורט־עצבים, כדי להגיע לסוף היום. עניוֹת או חיות ברווחה, בורות או משכילות, יפות או כעורות, מפורסמות או אלמוניות, נשואות או רווקות, עובדות או מובטלות, אימהות או חסרות־ילדים, מרדניות או צייתניות - כולנו מסומנות עמוקות על־ידי אופן קיום בְּעולם, שגם כשאנחנו תובעות עליו בעלות, הוא מורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית. נשים חיות בתוך סתירות תמידיות ותלאות קשות מנשוא. הכל, פשוט הכל, קוּדד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהוּת. אנחנו צריכות לגלם נשיוּת על־פי כללים ואופנים שמסֵבים אושר לגברים, אבל אנחנו צריכות גם להתעמת איתם, להתחרות במקומות ציבוריים, להתחזות לגברים משופרים מהם, ובעיקר להיזהר לא לפגוע בהם. אשה צעירה שאני אוהבת מאוד אמרה לי: עם הגברים יש תמיד בעיה, נאלצתי ללמוד לא לעלות עליהם. כוונתה היתה שאימנה את עצמה לא להיות יפה יותר מדי, אינטליגנטית יותר מדי, תחרותית יותר מדי, אירונית יותר מדי, מקסימה יותר מדי, להוטה יותר מדי, עצמאית יותר מדי, נדיבה יותר מדי, תוקפנית יותר מדי, נחמדה יותר מדי. ה"יותר מדי" אצל אשה גורם לתגובות גבריות אלימות, ואם לא די בכך, גם לעוינות מצד נשים אחרות, הנאלצות להיאבק יומיום על הפירורים שהשאירו הגברים. ואילו ה"יותר מדי" של הגברים מחולל הערצה ומעניק עמדות פיקוד. התוצאה היא שהכוח הנשי לא רק נחנק, אלא גם חונק את עצמו למען שלום ושלווה. אפילו היום, אחרי מאה שנות פמיניזם, איננו מצליחות להיות אנו־עצמנו לחלוטין, איננו שייכות לעצמנו. בפגמים שלנו, ברשעות שלנו, בפשעים שלנו, בסגולות שלנו, בעונג שלנו, בעצם השפה שלנו, חקוקות בצייתנות ההיררכיות של הזכר, ומענישים אותנו או מהללים אותנו בהתאם לקודים שלא ממש שייכים לנו ולכן מתישים אותנו. זה מצב שבו אנחנו נעשות בקלות גוֹעליוֹת כלפי אחרים וכלפי עצמנו. להפגין מי אנחנו במאמץ לאוטונומיה תובע דריכות אכזרית שלנו כלפי עצמנו. לכן אני מרגישה קרובה לכל הנשים, ולפעמים, מסיבה זו או אחרת, אני מזהה את עצמי בטובות יותר כמו גם ברעות יותר. לעתים אומרים לי: האם ייתכן שאת לא מכירה אפילו כלבה אחת? אני מכירה, אין ספק, יש המון כאלה בספרות ובחיי היומיום. אבל ככלות הכל, אני חשה שאני בכל־זאת בצד שלהן.
