ציורי הבלרינות של האמנית יעל בלבן מצוירים בצורה מיוחדת, ולא סתם - יש מאחורי היצירות האלה סיפור מצמרר. כשבלבן עלתה לארץ בגיל 14 היא ניסתה למחוק לחלוטין את העבר הרוסי מהזהות שלה, במטרה להשתלב בחברה הישראלית - אבל היום היא כבר לא מתנצלת על היותה רוסיה, ומספרת שהיא יוצרת דווקא מתוך חיבור עמוק לשורשים שלה. בתור ילדה הכירה היטב ציורים של בלרינות, אבל בעצמה בכלל לא עסקה באמנות עד גיל מאוד מאוחר. זה הסיפור המרתק שלה.
פעם הייתי
מגיל צעיר נמשכה בלבן בכלל למתמטיקה. "תמיד ספרתי כל דבר, ראיתי יופי במבנים מתמטיים, בתרשימי זרימה ובמשוואות מאוזנות", היא מספרת, "אהבתי להסביר דברים שנראים קשים ולגלות את הסוד לפתרון בעיות מתמטיות; אהבתי את ההיגיון הפשוט והתלהבתי מתורת האינסוף והפרדוקסים המתמטיים. במקביל פיסלתי ולמדתי רישום".
אחרי לימודי מתמטיקה החלה ללמד חשבון בבית ספר. "לא עסקתי באומנות באופן מקצועי ולא חשבתי בכלל שזה הכיוון בחיים שלי, כי אמא שלי רצתה שאלמד משהו פרקטי", היא מודה.
"במסמך שאבי הראה לי הייתה התנצלות רשמית על המוות של סבי, חתומה על ידי פקיד רוסי בחתימה מעוגלת. אבי ביקש ממני 'לעשות משהו' עם המסמך והסיפור הטראגי, והבנתי שאני אוכל לעשות משהו רק דרך האמנות. בשורש העבודות שלי מצויה החתימה המעוגלת הזו"
היום אני
בשנות ה-90 הגיע ארצה לביקור אביה של בלבן, אותו לא פגשה 17 שנה מאז עלתה ארצה. "כשאבא שלי הגיע לארץ אחרי שברית המועצות נפלה הוא הראה לי מסמך שקיבל. בוריס פומיץ' אסקין, סבי, הוצא להורג באשמת בגידה במולדת ב-1938 בידי משטרו של סטלין. כמה שנים אחרי שסטלין מת, בשנת 1957, אבי קיבל מכתב לטיהור שמו. במסמך הזה יש התנצלות רשמית על המוות שלו והוא חתום על ידי פקיד רוסי בחתימה מעוגלת. אבי ביקש ממני 'לעשות משהו' עם המסמך והסיפור הטראגי, והבנתי שאני אוכל לעשות משהו רק דרך האמנות. אחרי שנים שהרגשתי מהמשפחה שאומנות זה לא דבר שכדאי להשקיע בו, דרך המסמך הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם, לשפוך אור על הסיפור של סבי".
בגיל 45 בלבן עזבה את הוראת המתמטיקה והלכה ללמוד אמנות במדרשת בית ברל ובבצלאל. "לקח לי הרבה זמן להתחבר לעצמי", היא אומרת היום. "התחלתי לחשוב מה יכול לזעזע את העולם ואיך אני יכולה לספר את הסיפור של סבי. הבנתי שאני צריכה לעסוק באומנות בצורה מקצועית כדי להעביר את הסיפור של המשפחה שלי הלאה. אמנות זה לא רק יופי. יש מסר מאחורי העבודה שחייב להישמע".
מאז מציגה בלבן בשלל תערוכות, ובשורש רבות מהעבודות שלה מצויה החתימה העגולה של אותו הפקיד הרוסי מהמכתב. "במהלך הלימודים התעמקתי בטראומות של המשפחה שלי. בעבודה 'רצח עבור מצלמה', למשל, אני מספרת את הסיפור של הדוד שלי, שבגיל 16 קיבל במתנה מצלמה יקרה והלך לצלם ביערות במוסקבה, שם חבר שלו רצח אותו בגרזן וגנב את המצלמה".
בלבן מציגה את עבודותיה בתערוכה החדשה "תזוזה" במוזאון הנגב לאמנות, כשהיא שואפת להעביר מסר אחד: "פעם הייתי מחביאה את המבטא שלי ובכלל לא ידעו שעליתי מרוסיה. היום זה אחרת לגמרי, ואני מדגישה את הזהות והשורשים שלי דרך האמנות. זאת השליחות שלי".
למה את מתגעגעת בתפקידך כמורה? "אני מתגעגעת לקשר עם ילדים ותלמידים בכלל".
ממה את שמחה שנפטרת? "מבעיות משמעת, מלהרים את הקול ומלא להיות מחוברת לעצמי".
מה משותף בעיניך לשני התחומים? "האהבה שלי ליופי. אין הבדל בין מתמטיקה לאומנות, לכל מדע יש את היופי שלו. לפתור בעיה מתמטית זה כמו ליצור אומנות".