ציפור קטנה לחשה לנו שאתם מסתובבים לאחרונה חסרי אונים ואובדי עצות מפני שקשה לכם להבין אותנו, הנשים. ובכן גברים - פנינו לשלום, שכן לא הביישן למד, ואנחנו מברכות אתכם על כך שאתם שואלים - כי לנו הפתרונים. אנחנו כאן כדי להסביר לכם לאט וברור את רזי התנהגות המין הנשי. אז פתחו לפטופים וסכמו, השיעור מתחיל.
טיול שנתי לשירותים: למה אנחנו מגייסות כוחות תגבור בדרכנו לפיפי?
קודם כל, הרצון לשרוד. צחוק צחוק, אבל שירותים עלולים להוות מקום די מסוכן בין אם הם מאולתרים בשיחים באמצע מסיבת טבע, או שמא ממוקמים במועדון אפל. מלבד להשגיח אחת על השנייה, אנחנו צריכות גם שישגיחו לנו על הדלת למקרה שהיא לא ננעלת, או להשגיח על התיק כשאנחנו נכנסות, שלא לדבר על מקרים קיצוניים בהם לאחת אזל נייר הטואלט (ע"ע: הפרק הקלאסי בסיינפלד) חוץ מזה שהתור לשירותים הוא באורך הגלות ולא נעים להיתקע שעה וחצי לבד, בשתיים זה יותר נחמד. לפעמים מצטרפת גם בחורה שלישית מחשש ליפול קורבן לרכילות בנות המשלחת. סיבה נוספת לכוחות התגבור היא מקצה השיפורים- זה נכון שבשירותים יש מראה (על אף שלרוב היא מיועדת לשחקניות כדורסל בגובה 1.80 בלבד), אבל אין כמו זווית ראייה נוספת שתודיע לנו האם התחתונים מבצבצים, האם השיער תקין והאם "שרה התקשרה" (שם הקוד הנשי ל"יש לי משהו בשיניים?").
טומנות ידנו בצלחת, או: חטאים קטנים הם הכי טעימים.
כמעט כל הבחורות שומרות משקל. לא דיאטה, אלא מודעות למה שהן אוכלות. יש כאלו הבודקות ערך קלורי של כל שאיפת אוויר שנכנסת להן לפה, ויש כאלו שפשוט יודעות לאכול כמו שצריך. יש כמובן את אלו הטוענות שהן לא שמות קצוץ, ותוקעות כל לילה לפני השינה המבורגר כפול (שזה כמובן שקר גמור, הן לא מצליחות להירדם כל הלילה בשל נקיפות מצפון). למה אני מספרת את זה? כי שמענו שלא כיף לכם שאנחנו טומנות את ידנו בצלחתכם. ובכן, הבה נשחזר סיטואציה: אתם יושבים במסעדה, היא מזמינה את המנה הבריאותית ואתה מזמין את המנה הטעימה רצח. כשהמנות שלכם מגיעות, היא לא מפסיקה לפזול לעבר הצלחת שלך. אז היא לוקחת לך צ'יפס אחד. או שניים. או חצי מנה. במקום להתייחס לזה ברע, למה שלא תראו את כל הסיפור הזה כמחווה רומנטית, שהרי הבחורה לא רוצה לטמון את ידה בצלחת של מישהו אחר. הצלחת שלך מעניינת אותה, כי זה שלך. בערך כמו לישון עם החולצת סוף מסלול הגדולה שלך בלילה.
אנחנו מתכוננות שעות, אבל לא בשבילכם
גברים, בין אם הם רוצים בכך או לא, הם מהירים - ואני לא מדברת רק על המיטה. הכל פשוט אצלם, בלי יותר מדי סיבוכים. כך גם מבחינה רגשית, גברים הולכים בקו ליניארי ונשים נעות בגלים. עבור גבר - לצאת מהבית משמע לנוע פיזית לכיוון היציאה מהבית. אצלנו הנשים זה נוהל קרב: ראשית, לאן הולכים? שכן אנחנו צריכות להתאים את עצמנו לשטח. אז אחרי שמצאנו שמלה פשוטה (אבל לא יותר מדי) ונעליים מתאימות (אבל לא יותר מדי מתאמצות), נזכרנו בתיק החדש שרצינו לחנוך סוף סוף. אז אנחנו לוקחות את התיק, ומשנות את כל הגרדרובה על פיו. וזה עוד בכלל בלי לדבר את נושא השיער-איפור. אז את מי אנחנו רוצות להרשים? ברור שאת הנשים. אם היינו רוצות להרשים גברים כבר היינו מסתובבות בעירום חלקי. אנחנו רוצות להראות להן, וכמובן לעצמנו, שאנחנו מתוקתקות, מטופחות ובעלות סטייל. אך לסיכום אנחנו נאלצות להודות, הרבה פעמים מדובר בהערכת זמן שגויה, ואתם נאלצים לחכות לנו הרבה זמן. אבל אם לא נרגיש בנוח עם עצמנו בזמן היציאה אז כנראה שגם נקרין את זה, אז תנו לנו רגע.
והנה עוד כמה סיבות למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן להתארגן
"אחות, את אש"- מה הקטע עם המחמאות ההדדיות?
התארגנו, התיפייפנו, ועכשיו אנחנו קוצרות את הפירות. אין כמו מחמאה כדי להשרות אווירה טובה. תתפלאו, נשים אינן תמיד שק של נחשים. ולא מדובר כאן בשקרים או הגזמות, ברגע בו אנחנו רואות משהו שמוצא חן בעינינו אצל בחורה אחרת - אנחנו מפרגנות לה. חוץ מזה, נשים מבחינות בדקויות. כשאתם ננעלים על איזור אחד של בחורה (נניח החזה) אנחנו כבר הספקנו לקלוט את התספורת החדשה, המטפחת שעל התיק והצמיד על הרגל. וחוץ מזה – ממתי מחמאה קטנה שיכולה להעלות את הביטחון העצמי ולעודד נהפכה למשהו רע. אולי תלמדו משהו מזה.
נכון שאני כזו קטנה וחמודה? עכשיו לך תעשה לנו קפה
מדובר בתופעה רחבת היקף שבמבט ראשון נראית מפגרת לחלוטין - נשים ברגרסיה לגיל הרך המדברות באופן ילדותי. אפשר לשייך את זה לרצון של נשים להיעטף באהבה, להרגיש קטנות ולדעת שכל עוד אתם בסביבה לא יאונה לנו כל רע. בתכלס? מדובר בתחבולה שמטרתה להשיג את מבוקשינו. הרי אנחנו כאלה קוקי חבקוקי חמדמדות וחתלתוליות, שכל מה שאתם מעוניינים בו הוא לגרום לנו לאושר ונחת, או פשוט לעשות מה שאנחנו מבקשות רק כדי שנשתיק את הקול הצפצפני והמעצבן הזה. יעל פוליאקוב ב"אחד העם" מדגימה היטב את הטריק. בכל הנוגע לדיבור בלשון זכר קצרה ידי מלהושיע. אם התחלתם לצאת עם מישהי שמדברת בלשון זכר ("אני רעב, אני אוהב") כדאי שתבדקו טוב טוב מה הולך מתחת לשמלה, אל תגידו שלא הזהרנו.
אישה אוהבת נעליים?
כמאמר השיר "נעליים קונים מהר". אם תלכו איתנו ברחוב, וזוג סטילטו יביט עלינו חזרה מחלון הרוואה, יש להניח שלא תספיקו לומר "צדק חברתי " וכבר נצא עם שקית מהחנות. שלא כמו פריטי לבוש, למדוד נעליים זה עסק חביב כי הנעל תמיד תחמיא לנו - לא משנה אם אכלנו סביח רגע לפני או שאנחנו במחזור. הכיף בנעליים הוא יכולת השדרוג שלהן: הן יכולות לתת את הטון שהבחורה רוצה לשדר ואף לחשוף את אופייה. נעלי עקב מחטבות את הצללית, נעליים שיקיות נותנות טוויסט למראה או נעליים פשוטות שיכולות למתן ולהפוך ליומיומית שמלה מנצנצת. בקיצור, אין דבר כזה יותר מדי נעליים כי בכל אישה שוכנת אימלדה מרקוס קטנה, בין אם כתסמונת ברורה או כמצב רדום.
שלום, הגעתם לקו הייעוץ, במה אפשר לחפור לך?
נכון, נשים מקשקשות, חופרות, קודחות בשכל עד שיוצא עשן מהאוזניים. אבל בתכלס שיחת הטלפון היא פעולה פונקציונאלית עבור נשים. מהי הפונקציה, אתם שואלים? פסיכולוגיה ב-30 אגורות לדקה. ויש לזה גם הסבר מדעי: שיחות נשים עוזרות לנו לייצר יותר סרוטונין - המסייע להילחם בדיכאון, ומעלה את מצב הרוח. כלומר, שיחת נפש מוצלחת חשובה לבריאותנו, והיא לא סתם בזבוז זמן. שיחת הטלפון לא רק עוזרת לנפש - אלא גם לניהול זמנים נכון. כל זאת טמון במילת הקסם שהייתם מתים שתהיה לכם - מולטי טסקינג. ואני לא מדברת על גרבוץ תוך כדי בהייה בטלוויזיה, אלא על ריבוי מטלות. כל אישה ניחנה בכוחות העל הללו במינון מסוים, וכשאישה מדברת בטלפון – תהיה בטוח שהיא עושה עוד שמונים דברים אחרים בעת ובעונה אחת. מה שלא הייתה יכולה לעשות, נניח, אם הייתה מדברת עם החברה בבית קפה או בבר. כך שאתם צריכים להודות לנו את זה.