"באמצע התקופה החשופה והמוצלחת, כביכול, אני זוכרת ששאלתי את עצמי, 'מה את מביאה מעצמך?' והבנתי שאני לא מביאה מעצמי שום דבר. מה שאמרו לי הייתי עושה. הייתי מריונטה של מפיקים שעושים כסף. היום אני מביאה מעצמי בכל מה שאני עושה".
עד גיל 46 הספיקה סופי צדקה לגדול תחת התנאים הנוקשים של העדה השומרונית, לצאת ממנה היישר לעולם המשחק, לעזוב אותו בשיא הצלחתה ואז למצוא את עצמה מחדש דווקא בחיבור לשורשים. היום היא מתגוררת בתל אביב, נשואה ואמא לשניים (בת 24 ובן עשר), מנהלת אורח חיים מסורתי ויוצרת מוזיקה עם המזמורים הדתיים עליהם גדלה.
"בָּרַאשַאת בַּרָא אַלוּהים אִית הַשַמֶם ויט אַרֶס. הבנת?" היא אומרת בעברית עתיקה, שפת המזמורים אותם היא מחדשת במופע שלה עם ההרכב המוסיקלי 'הבלאדים'. "זו השפה שדיברו בה לפני היציאה הראשונה לגלות, ובה דיברו כנראה משה רבנו ודוד המלך. המזמורים האלה עוברים במשפחה שלי מדור לדור כבר 125 דורות, גדלתי עליהם בבית".
בעדה השומרונית אין התייחסות ל"קול באישה ערווה", שכן אין הוא מופיע בחמשת חומשי התורה אותם שומרת העדה, ולצד תגובות המעבירות ביקורת על שימושה של צדקה במזמורי העדה לאחר שעזבה אותה, היא מקבלת גם תגובות תומכות ונלהבות שרואות חשיבות בשימור המזמורים.
לשאלתי האם היא מבינה את השפה, היא עונה: "ברור, כל מי שמדבר עברית יכול להבין אותה. אם מחדדים קצת את האוזן שומעים את העברית המודרנית בתוך העברית העתיקה. הרבה אנשים ששומעים את המוזיקה שלנו חושבים שאנחנו מופיעים בתימנית או ערבית, אבל כולן פשוט שפות אחיות".
חסרת שורש
כשהייתה ילדה עזבו את העדה שתי אחיותיה הגדולות שהיו מיועדות להתחתן עם בני דודן ויצרו תקדים שזעזע את העדה השומרונית כולה. המשפחה של צדקה הוחרמה והבית בו גדלה הפך לאי בודד בתוך אי בודד – משפחה מוחרמת בתוך עדה סגורה. בנות העדה השומרונית מקבלות פטור אוטומטי מהצבא, וצדקה שירתה בשירות לאומי בבית חולים. בגיל 19 החלה תהליך גיור אורתודוקסי בחשאי. "עברתי גיור כי רציתי את הטייטל הזה לילדים העתידיים שלי", היא אומרת. "לא רציתי שהם יחוו חוסר שייכות כמו שאני חוויתי. הנה, הבת שלי מתחתנת בספטמבר, ואם לא הייתי מתגיירת היא הייתה בבעיה גדולה עכשיו, כי היא לא הייתה נחשבת יהודיה".
צדקה מתארת את התנאים הנוקשים בהם גדלה. "השומרונים שומרים את התורה 'ככתובה וכלשונה' - מקריבים קורבנות, לובשים את הבגדים המסורתיים שלבשו בתקופת התנ"ך – בשבתות הולכים עם כותנות יוסף וביום כיפור גם התינוקות צמים – כי בתנ"ך נאמר שעל כל נפש לצום ביום הזה. הם לא זזים מהכתוב, בזמן שהיהודים נותנים פרשנות ומקלים על החיים".
את בעלה לשעבר הכירה תוך כדי תהליך הגיור, וכשברבנות הודיעו לה שלאחר הגיור לא תוכל להתגורר עוד בבית הוריה השומרוניים, הוא הציע לה להתחתן. "הייתי בהישרדות באותה תקופה, לא הסתכלתי קדימה", היא אומרת. "המחשבה הייתה 'איך לעבור עוד יום'". בתום תהליך הגיור עזבה צדקה את ביתה ופחות מחודש לאחר מכן נישאו השניים בחתונה אורתודוקסית. כשנתיים אחר כך, כשהיא רק בת 22, נולדה בתם חן וכעבור כמה שנים בני הזוג התגרשו. "אני הייתי צעירה ובתוך דרמה נורא מטלטלת שמי שחי איתי לא יכל להכיל אותה", אומרת צדקה היום, "הדיסוננס בין איפה שגדלתי לעולם שבחוץ היה גדול מדי והוא השפיע עליי לא טוב, זה לא עזר לי לחיים החדשים שפתאום נחתו עליי. מערכת היחסים הזו נשברה מאוד מהר". היום, היא מעידה, השניים חברים טובים ואף גרים בשכנות.
צדקה מספרת על משבר הזהות שחוותה עם יציאתה לחיים חדשים: "במשך כמה שנים הסתובבתי עם היעדר זהות, לא ידעתי מי אני עכשיו", היא משחזרת. "בשבתות וחגים לא היה לי שורש לחזור אליו. זו חוויה לא פשוטה, חוויה בודדה".
"מה אתה נותן כשאתה מקפץ על הבמה בפלייבק מלא ותחפושת? מה זה? לא יצרתי שום דבר, לא הייתה מחשבה עמוקה או איזושהי יצירה בזה"
באותה תקופה החלה טיפול פסיכולוגי ושם ייעץ לה המטפל ללמוד משחק: "אל העולם שבחוץ באתי ממקום מאוד תמים ושמרני, סמכתי על כל מי שחייך אליי ברחוב, חשבתי שכל אחד הוא משפחה שלי. המטפל שלי חשב שללמוד משחק, ללמוד לשחק דמויות וסיטואציות, יעזור לי להבין יותר טוב את העולם סביבי".
בגיל 25, שלוש שנים בלבד אחרי יציאתה מהעדה, כבר כיכבה בטלנובלה 'לחיי האהבה'. "תוך כדי לימודי המשחק עודדו אותנו ללכת לאודישנים, אז עשיתי אודישן והתקבלתי. היה מאוד קשה לשלב את זה עם הלימודים כי ברגע שנפתח הסכר הייתה לי המון עבודה, עבדתי כמו משוגעת. ערוץ הילדים, הצגות, מופעים. הייתי מופיעה בפסטיגלים 3-4 הופעות ביום. את לימודי המשחק לא סיימתי. לא חשבתי בכלל על האפשרות לעצור, לא ידעתי מה המינונים ואיך לעשות את זה, לא באתי מוכנה מהבית, באתי לא בשלה". כעבור חמש שנים של עבודה מסביב לשעון וכשפרצופה מוכר בכל בית במדינה, חשה שמשהו חסר: "הרגשתי שחשבון הבנק מתמלא אבל אני הולכת ומתרוקנת. מה אתה נותן כשאתה מקפץ על הבמה בפלייבק מלא ותחפושת? מה זה? לא יצרתי שום דבר, לא הייתה מחשבה עמוקה או איזושהי יצירה בזה".
בניסיון למצוא דרך ביטוי משמעותית, צדקה פנתה ללימודי תסריטאות ומוזיקה, ופה ושם עוד שיחקה בהצגות ילדים כי להתפרנס. "ברגע שעזבתי את הטלוויזיה המצב נהיה יותר שקט, פתאום פחות מדברים עליך. זה היה שינוי גדול והוא היה מטלטל, כי כשהדברים לא מחוברים הכל מטלטל. אבל לאט-לאט הבנתי שאני במקום שאני אוהבת".
פיסה של היסטוריה
היום מחלקת צדקה את זמנה בין תיאטרון יפו, שם היא משחקת בהצגה המחודשת 'הערב רוקדים' (בה נכנסה לנעליה הגדולות של רונית אלקבץ, ששיחקה את אותה הדמות בהפקה המקורית), ובין קריירה מוסיקלית הכוללת את פועלה עם 'הבלאדים', את המופע 'עבריה' שיצרה במשותף עם הדר מעוז ומוקדש לשירה נשית בתנ"ך ופרויקטים נוספים. בשבוע שעבר, למשל, השתתפה בפרויקט "אדום": משלחת מחקר של 13 אמנים ומדענים יצאה למסע חקר בעקבות הדרכים הקדומות של הנגב, כשתוצרי הפרויקט יוצגו בתערוכה שתתקיים בסתיו במרכז לאמנות עכשווית של ערד. העיסוק המוזיקלי של צדקה בחומרים העתיקים תרם למסע תרומה נכבדת.
"זה אזור פשוט נפלא שאנחנו לא חווים עד הסוף. הוא ממש אוצר טבע. את הפרויקט יזם בר ירושלמי, אוצר עצמאי, וזה היה פשוט מופלא, פתאום מסתכלים על דברים בעין יותר ארכיאולוגית. לאורך כל ההיסטוריה עם ישראל תמיד בורח למדבר, משה, אברהם, יעקב, יש משהו במדבר שמאפס אותך ואז אתה מתחיל מחדש. בערבים ניגנו יחד, אני מקווה שיצאו מזה שיתופי פעולה".
את ניסים, בעלה הנוכחי, הכירה לפני 15 שנה. "כשנפגשנו הייתי כבר יותר מעוצבת והיו לי יותר כלים פנימיים להכיל חוויה זוגית, שלא מגיעה מתוך הדרמה שבאתי ממנה ולא מתוך הישרדות, אלא ממקום יותר בוגר ומיושב. אנחנו לא קמים והולכים כשיש קשיים אלא מטפלים בדברים. לקח לי זמן אבל זה הסתדר, אני היום בזוגיות טובה".
לפני עשר שנים נולד בנם אריאל. "יש הבדל בהרגשה בין ילד אחד לשני ילדים. כשהבן השני שלי נולד הרגשתי שיש לי משפחה – בן זוג, ילדה, ילד, ואז גם חזרתי ללימודי התורה, מהרצון לספר את הסיפור מחוויה אחרת, יותר יפה מהחוויה הקשה שהייתה לי".
בביתה שבתל אביב וגם בבית הכנסת הקרוב היא מעבירה שיעורי תורה לנשים. "אני רוצה להעניק ידע על היופי של התרבות הקדומה, זה גם מה שאני מנסה לעשות עם המוזיקה. אני יודעת שאני מתעסקת בחומרים שוליים יותר ולא במיינסטרים אבל הם מאוד חשובים. מעבר להענקה של חוויה מוזיקלית וקולית אני מזכירה גם איזושהי פיסת היסטוריה".