"יואב לא יודע להתנצל", מתאוננת בפני נעמה. "כל השבוע הוא מכרכר סביבי על הערה מגעילה שהוא זרק לי. הוא מתפתל, אני רואה את זה. הוא מחבק, מנשק, מסמס, מתקשר, אבל הוא לא מסוגל להתייחס באופן ישיר ולהגיד סליחה. זה מטריף אותי".
כמפייסת זוגית נטולת הסמכה אך מרובת ניסיון, ניסיתי לגרום לה לראות את הצד שלו, כדי שהיא תוכל להגיע להבנה שזה הוא, ומוטב שתקבל אותו ככה. עדיף מוקדם מאשר 2 ילדים, כלב ומשכנתה אחר כך. אבל אז זה הכה בי: גם הגבר שלי לא התנצל בפניי מעולם. גם הוא טוב בלכרכר, להתפתל, לעגל, ללכת מסביב. אף פעם לא שמעתי אותו אומר את המילים האלה, שיוצאות לי כל כך בקלות ובמהירות כמו שליפת כרטיס האשראי מהארנק. רק ששלי, בניגוד ליואב שלה, דווקא כן מתייחס בצורה ילדותית לסיטואציה ורק אומר, במבט מושפל: "אנחנו צריכים לדבר על ההתנהגות שלי". בפעם הראשונה זה הצחיק אותי. בפעם השנייה העלה חיוך. בפעם השלישית זה רק גרם לי לרצות להוציא לו את העיניים מהחורים. כבר לא ברור מה עדיף יותר: גבר אימפוטנט ורבלית או מגמגם שחושב שהוא מצחיק.
אין מה לעשות. גברים לא אוהבים להתנצל. לפעמים נראה שזה קשה להם יותר משלנו קשה ללדת. כדי לומר "טעיתי" הם זקוקים למשככי כאבים, אפידורל, חוקן ואיום שנחתוך אותם, וגם אז, הם ימצאו מפלט מעוות כמו ניתוח אשכים לא צפוי. ממתי אנטי-התנצלות נהפך לטרנד הגברי החדש? ובכן, יש לזה כמה הסברים.
יותר מדי גאה לומר סליחה
גבר מתקשה להתנצל גם אם הוא יודע עמוק בפנים שהוא עשה משהו רע. איכשהוא, הוא יעדיף להגן בחירוף נפש על שריון היהירות והגאווה שלו מלומר לנו סליחה. וגרוע מכך, הוא מעדיף לשמור על הפאסון מאשר לדאוג לרגשות שלנו. נשמע קיצוני, אבל כשאנחנו יושבות בתנוחת עובר על קצה המיטה, זה לא כי נוח לנו, אלא כי אנחנו פגועות. על אמת. מה לעשות: חיבוק אחד ולחישה מתרפסת תשחרר אותנו מהפלונטר.
סליחה היא חולשה
גבר חושב שאם הוא יתנצל בפני האישה שלו הוא כוסית. כאילו, בעצם השימוש במילה "מצטער", הוא מאמין שאיבד כל חוש של כבוד עצמי. אז גבר תשמע: לכרכר סביבנו כל היום, להאשים את כל העולם במשהו שאתה עשית, ולהימנע מלהישיר מבט ולנהל איתנו שיחה אמיתית - כל אלה מורידים לך כל כך הרבה יותר נקודות על סקאלת הכבוד, שלפעמים עדיף פשוט לעשות את זה וזהו. אחרי הכל, זה לא שאנחנו מבקשות מהם ללקק את כף רגלנו השמאלית. כל מה שאנחנו מבקשות זה שיגיד סליחה.
אין מצב שהוא טעה
מכירה את הקלישאה שגבר לא אוהב לבקש הכוונה? ובכן, אם תראו רכב שמאט את התנועה בכביש, תוכלו ודאי להבחין באישה מתוסכלת וגבר חסר אונים שאין להם מושג איפה הם. הניסיון הוכיח שהסירוב לבקש עזרה אינו נובע מיכולות ניווט גאוניות, אלא פשוט מהחשש להצהיר שהוא לא יודע, שהוא טעה. שבמקום להגיע לקריית שמונה, הוא איכשהוא מצא את עצמו בגרעינים של קרית גת. כך גם בתחום ההתנצלויות: אם גבר יגיד שהוא מתנצל, בעיניו הוא שמע שהוא אמר: טעיתי. מה הקאץ'? הוא באמת טעה. אבל אין מצב, בחיים, אי פעם, שהוא יודה בזה. אפילו לא בפני עצמו.
גבר לא מדבר. גבר עושה
הנה משהו שאנחנו יכולות להשלים איתו: מכיוון שגברים הם לא העיפרון הכי ורבלי בקלמר, הם יותר טובים במעשים. זה פחות בא לידי ביטוי ביומיום, אבל כשהם חבים התנצלות, הם פתאום מתחילים לזוז מהר: שוטפים כלים, קונים פרחים, זורקים זבל ומקפלים כביסה. הם גם טורחים לומר לך שמעשים אומרים הרבה יותר ממילים. בלא מעט מקרים, אנחנו מוכנות לקבל את הנימוק הזה, אבל כשמדובר בפגיעה של ממש, שום ספונג'ה לא תעזור. לפעמים אישה צריכה שיחפרו לה. כל היום וכל הלילה. בדיוק כמו שהיא עושה. מהלב, מהקישקעס ועם כוונות.
הוא מפחד להתעמת
גבר לא יתנצל כי הוא חושב שזה לא ייגמר בזה. בראשו המעוות, התנצלות רק תפתח אצלנו תיבת פנדורה מקושטת ועצבנית. וכך, בלי שהוא ישים לב, מהתנצלות קטנה על איזו הערה אומללה, הוא ימצא עצמו בתוך שיחה על האמא האגואיסטית שלו והקטע המסריח שהוא עשה לנו במרץ 2002. נאמר זאת מראש: יש מצב שזה אכן יקרה, אבל זה תלוי רק בגבר. אם הוא יבוא בגישה של "סליחה ממי, אז את מעבירה למונדיאל?", הסוף יהיה מר. אם ההתנצלות תהיה כנה, אמיתית, ישירה, מתומצתת אך קפדנית, עם תוספת של מגע, זה יספיק לנו. נסה את זה פעם אחת. רק פעם אחת. נראה אותך גבר.
*ברוח יום כיפור, נרצה להתנצל בפני מעט מאוד הגברים שדווקא כן יודעים להתנצל. אנחנו יודעות שאתם קיימים אי שם ברחבי היקום, אבל אתם במיעוט כה קטן ומצער שבקושי שומעים איתכם. סליחה
מסכימה איתנו? גם הגבר שלך לוקה בבעיה? תני בלייק ושתפי אותנו