מה עושים בבאר שבע עם ילדה מתולתלת בת כמעט שמונה ביום שביטלו בו את הלימודים וגם את שיעור השחייה בגלל "המצב"? התשובה ברורה: הולכות ביחד למספרה לעשות פן!
הספרית מספרת שהילדים שלה נשארו אצל הסבים כדי שתוכל לבוא לעבוד, "אפילו רק לכמה שעות". ואני יושבת ומסתכלת איך השיער של נעמי מתיישר לתוך הנורמה. השיער מתיישר והחיוך שלה מתרחב. זאת הפעם השנייה שהיא עושה פן, ואני מאפשרת לה – קצת מתוך הבנה שלא בכל המלחמות אפשר לנצח וקצת מתוך תקווה שאם נחליק את השיער מדי פעם, המשאלה לשיער חלק לא תכבוש כל אפשרות אחרת ליופי.
ואני יושבת שם והספרית מותחת את התלתלים שלה לקווים ומסביב מדברים על מלחמות ועל אירוויזיון ועל כיבוש ועל החלקה יפנית ועל לנהל את הסכסוך ועל להיכנס בהם. ואני יוצאת משם עם ילדה שמחה ובדרך אני מספרת לה שכשאני הייתי ילדה הייתי בעזה.
אז, זה לא היה מקום רחוק כל כך והיום זאת כאילו ארץ אחרת.
ובדרך הביתה האזעקה תופסת אותנו ואני עוצרת בשוליים ואומרת, "תשחררי את החגורה בזריזות, אני באה להוציא אותך" ותוך עשר שניות אנחנו יושבות על האדמה היבשה בשמש, היא יושבת עליי, ואנחנו רואות איך בשמיים טיל פוגע בטיל, סמל פאלי אחד מפוצץ אחר וכל השמיים מתמלאים במפגני כוח. וחם לי. ורועש. ואנחנו מוגנות, כי כיפת ברזל שומרת עלינו. ומהשמיים נופל שבר של טיל לא רחוק מאיתנו ומעלה עננת אבק ואני מחבקת את נעמי וחושבת שאם זה נופל עלינו, זה בכלל לא משנה לנו מאיפה זה הגיע, אם זה הטיל שלנו או שלהם.
וזוכרת, כל כך זוכרת, שיש את העניין הזה בפטריארכיה שנשים "מוצלות" מידי גברים מסוכנים והגברים "שלהן" מצילים אותן והן מטפלות בהם ושוכבות איתם לתמיד באושר ואושר. כי הם הצילו אותן. ורק לפעמים, לעיתים רחוקות, מתעוררת איזו אישה או קבוצת נשים והן מחזירות את הביטחון לעצמן ואומרות שבעצם הבעיה היא שהגברים נלחמים אלה באלה – על טריטוריה, על משאבים, על נשים.
ואנחנו חוזרות למכונית, ואני אומרת לה שלפעמים אחרי אזעקה יש עוד אחת, ואנחנו מתחילות לנסוע לאט, ואחרי שנייה יש עוד אזעקה, והפעם אני מושיבה אותנו מתחת לעץ ואני על האדמה הדוקרנית והיא עליי ואני עוטפת אותה. ולא רחוק מאיתנו עוצרת מכונית נוספת ושני גברים יוצאים ממנה ומצלמים את השמיים המתפוצצים. הם נשענים על אנדרטה עשויה סלע ומצלמים. ואולי ככה זה, לא סתם המצבות עשויות שיש והאנדרטות עשויות סלע.