בשבוע שעבר מלאו שבע שנים לאסון בהר הרצל, בו נהרגה סגן הילה בצלאלי מקריסת מבנה תאורה במהלך החזרות לטקס יום העצמאות. עבור דנית עטר, שהייתה שם איתה, יש השנה למועד הזה משמעות מיוחדת: בסוף החודש היא תעלה במסגרת מופע את הזווית האישית שלה לאירועי אותו יום, ותספר בפעם הראשונה את הסיפור שלה מהר הרצל.

עטר, בת 28, היא סטודנטית בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע, ואת ההצגה שלה היא מעלה במסגרת ערב יצירות אישיות של סטודנטים. "בתחילת תהליך העבודה היה לסיפור של הר הרצל חלק קטן במונולוג שלי, אבל המנחה והבמאי של הערב דחף ועודד אותי להרחיב את העיסוק בזה", היא מספרת. במונולוג, בטקסט מפורט של זרם תודעה, היא משחזרת את רצף האירועים של היום ההזוי ההוא. "כתבתי אותו במשך שבועיים, בהם פשוט ישבתי והעליתי זכרונות שנרדמו אצלי מאז. קשה לי ומרגש אותי בו זמנית לגעת באופן יומיומי בסיפור הזה, אבל אני גם מרגישה שליחות וגאווה שיש לי את הבמה להפגיש את הקהל עם הנושא".

עטר נשלחה לצעוד כדגלנית בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל כקצינה בביסלמ"כ. יחד עם עשרות חיילים וקצינים נוספים היא החלה בחזרות לטקס חודש וחצי לפני יום העצמאות. "התאכסנו בבית הארחה קרוב, זה היה הבית שלנו, ובכל בוקר היינו מגיעים לרחבה ומתאמנים. מהר מאוד התגבשה לנו חבורה של שבע בנות שישנה יחד באותם החדרים ובילתה הרבה יחד בערבים אחרי החזרות. הילה בצלאלי הייתה ביניהן".

עטר מספרת שהילה, שאמה הייתה מנהלת אתר הר הרצל, הסתובבה כל החיים בין הרגליים של הדגלנים וחלמה להיות דגלנית בעצמה. "היא הייתה נמוכה מדי בשביל להשתתף בטקס, אבל עשו לה מחווה והיא הייתה אמורה להשתתף בחזרה הגנרלית כמחליפה. לא היה לה אכפת, זו הייתה הגשמת חלום מבחינתה. היא הייתה בחורה קלילה, חיובית, שמחה ואוהבת. תמיד עשתה צחוקים".

"אנשים עומדים בין ההריסות, אנשים מתכופפים, אנשים מתחבאים בין הכסאות של הטריבונה"

שבוע לפני הטקס הייתה הרחבה גדושה באנשים. "בנינו את הצורה המסורתית של המנורה, שכללה את כל החיילים המשתתפים באירוע. רוקני, שר הטקס, סיים למקם את כולם ועלה לטריבונה המרכזית כדי להסתכל ולתקן". את הדקות הגורליות שהתרחשו אז היא מתארת במפורט בטקסט שכתבה למונולוג שלה: "חם בטירוף היום. לא היה כזה חם עד עכשיו. השמש עלינו, ואסור משקפי שמש. מה שמגן עלינו זה רק הכומתה על הראש. אנחנו עומדים עם הדגלים, ואני שמה לב שכבר התרגלתי למשקל של הדגל על הכתף שלי. אני מדברת קצת עם חברים דגלנים שעומדים לידי, ורוקני כל הזמן אומר, רק רגע חברים, אני יודע שחם לכם. הוא עולה על הטריבונה המרכזית, עד למעלה, בן אדם בן 80 פלוס עולה 40 מדרגות כמה פעמים ביום. אנחנו מוחאים לו כפיים כל הדרך למעלה, וכשהוא מגיע, משב רוח מרענן מנשב. רוקני מרוצה ואומר: תראו איזה מזג אויר אירגנתי לכם, וכולנו ברגע של נחת. פתאום אני שמה לב שמשב הרוח הזה מזיז את מבנה התאורה".

עטר ממשיכה ומתארת איך המשתתפים בחזרות הבחינו כבר לפני כן שהמבנה הזה מחשיד: "היינו צוחקים על זה שהבמה הזו לא מאה אחוז. זה היה משקל כבד בטירוף רק על ארבע רגליים, זה נראה כמו בעיה הנדסית. אבל כל הזמן אמרו לנו שזה מאושר ושהכל בסדר. אבל כנראה שאת משב הרוח הזה המהנדסים לא חישבו. הרוח העיפה את השיער שלי ימינה, ומבנה התאורה התנדנד ימינה. הרוח נשבה והעיפה את השיער שלי שמאלה, וגם המבנה נע שמאלה - רק שהפעם הוא המשיך את השיפוע, וממשיך וזהו, זה נופל".

הרגעים הבאים מתוארים על ידה ככאוס גדול. "אף אחד לא יודע לאן ללכת. כל אחד פשוט רץ לכיוון כלשהו, מנסה להימלט מהברזל הענק שיורד לקראתנו מהשמיים. חלק נעמדים במקום, קופאים. אחרים צועקים, חלק רצים לעבר הבמה, חלק עולים לטריבונה וקלטים שגם על הטריבונות נופלים עמודים. אני שומעת רק את הנשימה שלי, יבשה. אני מטפסת הכי גבוה בטריבונה המרכזית שאני יכולה ושומעת מאחוריי בום חזק. מסתובבת וקולטת את כל המבנה מפורק על הארץ. אנשים עומדים בין ההריסות, אנשים מתכופפים, ניסו להגן על הראש. אנשים מתחבאים בין הכסאות של הטריבונה".

עטר הסתכלה לצדדים, וזיהתה לצדה נגד מבוגר איתו התיידדה במהלך החזרות. "נכנס בו שד, יושב מקופל, ידיים על הראש, מושך בשיערות, העיניים שלו פעורות. אני מנסה להקים אותו, אבל הוא מתנגד בכח. אני מסתכלת על ההריסות ורואה התקהלות. החברות שלי בוכות, איפה הילה? אני אומרת להן שהכל בסדר, היא בסדר. הן בוכות, משהו לא בסדר, היא כבר הייתה צריכה להגיע".

בשלב הזה מתארת עטר בטקסט כיצד היא מתקשרת להורים שלה, שלא יהיו מודאגים. "מתקשרת לאבא. אבא, הכל בסדר. קרה פה משהו בהר הרצל, אז תדע שהכל בסדר. אמא? היי, רק רציתי להגיד שאני בסדר, אוקיי? הייתה פה תאונה, אבל תדעי שהכל בסדר. אני מנתקת ומתיישבת ליד הבנות. הן עדין בוכות. מתחילה להסתובב שמועה, מה קרה להילה. כלום. כלום לא קרה לה. אני מסרבת להאמין. לא יכול להיות, הילה בסדר.

"מסכן רוקני, הוא ראה את הכל מלמעלה"

"מתחילים להוריד אותנו מההר. אנחנו הולכים מחובקים. במלון יש בלגן, אנשים בוכים במסדרון. מכנסים אותנו באולם הגדול. מפקד פיקוד העורף עולה לדבר, עומד ולא יוצאות לו מילים מהפה. אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד. הוא אומר אני מצטער, בצער רב אני מודיע על פטירתה של סגן הילה בצלאלי. מה? רגע, מה? הוא הודיע על פטירתה של הילה. זאת האמת. רק עכשיו אני קולטת. חברה שלי מתה. חברה שלי מתה. הילה מתה. אשכרה מתה.

"הוא אומר לנו שאם מישהו מרגיש שהוא צריך לדבר, יש צוות מקצועי בחוץ. שהם עדכנו את ההורים שלנו שהם יכולים להגיע לבקר אותנו. אני פוגשת בחוץ את אחד הנגדים, יושב ולא זז על הכורסא במסדרון. העיניים שלו פעורות. היא פשוט הייתה מחוצה שם, הוא אומר לי, אני משכתי אותה החוצה, הם הרימו ואני משכתי. זו כבר לא הייתה הילה שלנו. זיהיתי אותה במקום אמא שלה, לא רצו שהיא תראה אותה".

הילה נקברה בהר הרצל עוד באותו הערב. "ההורים שלי מגיעים. הם מאוד מבוהלים, רוצים לקחת הביתה. אבל רגע, מה עושים עם הטקס? מסכן רוקני. הוא ראה את הכל מלמעלה. ההורים הולכים ואנחנו הולכים להלוויה כמו רוחות רפאים. אף אחד לא מדבר. כל הסיטואציה פשוט לא אמיתית".

למחרת בישר רוקני לחיילים שממשיכים בחזרות. "הוא אמר שמדינה שלמה מחכה לנו, שהילה הייתה רוצה שנעשה את זה, וזה באמת מרגיש נכון. הרגליים זזות, הידיים לוקחות דגל. אנחנו בונים צורה שתזכיר את הילה. שורה ארוכה עם מקום חסר, המקום החסר לידי. ברוב הצורות הילה עמדה לידי. דנית, כולם מסתכלים עליך עכשיו. את עושה את זה בשביל מדינה שלמה. הרחבה של הטקס סגורה כי מתנהלת שם חקירה משטרתית. רוקני מבקש לעבוד בלי מוזיקה".

עטר מספרת שהתלבטה הרבה אם לחשוף את הזווית האישית שלה מאותו היום. "זה הרגיש לי פרטי, אבל לאחרונה הבנתי שזה כבר לא רק הסיפור שלי, אלא גם של שאר החיילים שהיו שם וגם באיזשהו מקום של הציבור במדינה. חשוב שנדבר על זה, שננציח את זה - ואת הילה, שהייתה אדם כל כך מיוחד. הרגשתי המון גאווה והמון עצב להשתתף בטקס הזה. הרגשתי שליחות".

ההצגת המונולוג של דנית עטר תעלה בגודמן בית הספר למשחק בבאר שבע במסגרת "פנינים" – ערב יצירות אישיות בין התאריכים 20/5-2/6