כשעדנה לודמיר, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת מרכז "בנפשנו" המטפל בחינם בקורבנות פגיעה מינית בחברה החרדית פתחה את מרכז הסיוע הראשון, היא ממש פחדה מהתנכלות הסביבה. באופן מפתיע – קרה ההיפך. "בעולם הדתי לא מדברים על מיניות, זו שפה שלא קיימת. אם לא מדברים על מיניות, איך אפשר לדבר על פגיעות מיניות? כשהקמנו את המרכז אף אחד לא דיבר באופן פומבי על זה שיש פגיעות מיניות בחברה החרדית והדתית, ובצעם זה שהקמנו מרכז כזה הבענו עמדה חברתית. התיישבנו בבני ברק ברחוב מרכזי, בקומה שנייה של בניין ולא במרתף, ואמרנו: 'זה קיים', וזה בהחלט היה מפחיד. פחדנו שיאשימו שאנחנו אומרות שיש בעיה כשאין, אבל קרה בדיוק ההיפך. ברגע שפתחנו, המרכז התמלא במטופלות עם רשימות המתנה אינסופיות".
"אלה ילדים תמימים, מבחינתם אם אתה חרדי אתה אדם טוב. פוגע יכול לנצל את זה לרעה. החינוך הוא לעשיית טוב ולראות את האדם השני כטוב, וזה נפלא מצד אחד, אבל מצד שני צריך פעולות מניעה"
מרכז "בנפשנו" של עמותת "בית חם" הוקם לפני פחות מעשור, והיום מפעיל סניפים בחמישה מוקדים חרדיים - בבני ברק, אלעד, מודיעין, ביתר עלית ובית שמש. "זו אוכלוסיה ממודרת מידע שלא הייתה לה נגישות לגופי עזרה או לגורמים שיכולים לעזור", מסבירה לודמיר, "היום אנחנו עם 230 מטופלות ומטופלים, הם השגרירים שלנו. המטופלים חוזרים הביתה, מדברים, ואז מביאים את האחים, את החברים, ומעבירים את זה הלאה. נערה שנפגעה על ידי אחיה ומטופלת אצלנו שנים זיהתה שמשהו לא כשורה עם חברתה, ואחרי כשנה של ניסיונות לברר, החברה שיתפה אותה שהדוד המבוגר שלה פוגע בה. המטופלת שלנו הפנתה אותה למכרז, והיא בטיפול כמה מספר חודשים. גם אם זה קורה בשקט ובצנעה - זה קורה. אם בהתחלה היינו צריכים להתחנן לדבר, היום אנחנו מקבלים אינסוף פניות, וזו מהפכה".
את המטופלת החרדית הראשונה שלה לא תשכח לודמיר לעולם. "זה היה לפני 11 שנה. היינו עם דמעות בעיניים והרגשנו שזה יום היסטורי. היא הייתה בת של דמות מאוד מפורסמת בקהילה, נערה אולטרה חרדית, שהגיעה אלינו אחרי שהיא פלטה משהו מול המורה שלה, שהייתה גם היא דמות משמעותית וידועה. אותה נערה נשארה איתנו שנים רבות בטיפול וגם הביאה את רוב האחים והאחיות שלה, שנפגעו גם, לטיפול. היא חוללה שינוי אדיר במשפחה שלה, וגם המורה ששלחה אותה לטיפול התחילה להבחין בסממנים של תלמידות אחרות שנפגעו ושלחה עוד ועוד בנות לטיפול. וכך, מהמקום הכי חרדי שיש, התחילו להגיע אלינו עוד ועוד נערות".
איך את מסבירה את השינוי שקרה בקהילה החרדית ביחס לפגיעות מיניות?
"קרו המון דברים בה בעת. מידע התחיל להגיע גם לקהילות הכי ממודרות, ואנשי המקצוע יצאו החוצה. התחלנו לדבר, וזה עשה רעידת אדמה. ניסינו להיכנס לכל מקום. דיברנו בחוגי בית, פנינו לרבנים. מיניות מדוברת לראשונה בעולם הדתי לקראת החתונה, אז התחלנו להדריך מדריכות כלות ומדריכי חתנים לזיהוי סממנים לפגיעות מיניות. היום הגופים ובתי הספר כבר פונים אלינו".
שתי הפרשות שחשפו בשנים האחרונות עבירות מין קשות בקהילה החרדית, במרכזן עמדו יהודה משי זהב ומלכה לייפר, עוררו טלטלה בחברה החרדית – אבל לדברי לודמיר תרמו גם לבניית המודעות. "כשאנשים מבינים שמישהו מוכר פגע, מבשילה המודעות שמותר לדבר על דברים. רמת הבושה וההסתרה הייתה נוראית. בעולם החרדי שידוכים, עסקים וקשרים מתבססים על שם טוב, וזה משהו שהולך מפה לאוזן. פגיעה מינית עדיין נחשבת לאחד הנושאים החמורים. כשפתחנו, 60 אחוזים מהפניות למרכז היו בחשאיות, כלומר אף אחד בעולם לא יודע על הפגיעה חוץ מהנפגע עצמו. היום אנחנו על 33 אחוזים. יש לנו היום מטופלות שסובלות מטראומה על רקע פגיעה מינית והביאו אלינו את המשודכים שלהן, שיבינו את המשמעות. לא נפגשנו במקרה אחד שמישהו אמר: 'אם זה מה שהיא עברה, אני עוזב'".
איך יכול להיות שינוי אמיתי בחברה כל כך פטריארכלית?
"החברה החרדית מאוד ערכית והיא מכבדת ידע, רפואה, מדע ותורה, ודווקא בחברה כזו כשמשהו מתבסס כמציאות שיש לה בסיס של ידע – הוא תופס יותר מבכל חברה אחרת. המהפכה של השנים האחרונות תופסת תאוצה כל כך מהירה, שאף אחד לא יכול לעצור אותה".
"אני לא יודעת אם יותר יש גילוי עריות בעולם החרדי מאשר בעולם החילוני, אבל כן יש נתונים דמוגרפיים, וכשיש פוגע אחד במשפחה מרובת ילדים - יהיו הרבה נפגעים"
בין 70 ל-80 אחוזים מהפגיעות שמגיעות למרכז הן פגיעות של גילוי עריות או סמכות רוחנית קרובה. "אני לא יודעת אם יותר יש גילוי עריות בעולם החרדי מאשר בעולם החילוני, או אם אלו מקרי הקצה שמגיעים אלינו", אומרת לודמיר, "אבל כן יש נתונים דמוגרפיים, וכשיש פוגע אחד במשפחה מרובת ילדים - יהיו הרבה נפגעים. הגיעה אלינו אישה בת 37, מוצלחת, נשואה, אם לילדים. היא הרגישה בדיכאון, חוותה התקפי פאניקה ממושכים וסבלה מכאבים חדים בבטן. כשהיא הגיעה אל רופא המשפחה, עלתה לראשונה ההתעללות המינית הקשה והכרונית שעברה בילדותה על ידי אביה. בטיפול היא סיפרה שהיא בת לאב עוצמתי, כריזמתי, בעל תפקידים בקהילה, שנחשב ל'בעל חסד שיודע לתת עצה'. מגיל קטן הוא היה פוגע בה בלילות, וכילדה אינטליגנטית היא הבינה שאף אחד לא יאמין לה אם תספר. היא פיתחה תיאוריה שאם היא תמשיך ותקריב את עצמה, הוא לא יגע באחותה הצעירה. כשהיא הבחינה שאחותה מרזה באופן דרסטי ובוכה בלילות, היא קלטה שהאבא פוגע גם בה".
יש מאפיינים יחודיים לפגיעות בחברה החרדית?
"כן. בחברה הזו יש חינוך להיררכיה, לפיו צריך לכבד את המבוגרים, ההורים, הרבנים והמורים. פגיעה נעשית תחת יחסי כוחות לא שוויונים, וכשבאותה אוכלוסיה לא מדברים לא על מיניות ולא על איברים לא צנועים - נוצרת קרקע פורייה לפגיעה. בנוסף, אלה ילדים וילדות מאוד תמימים שגדלים על ערכים מקסימים כמו יושרה, חסד, צדקה, נתינה וערבות הדדית. מבחינתם, אם אתה שומר דת, אם אתה לבוש כמו חרדי, אתה כנראה אדם טוב שצריך לתת בו אמון, ופוגע יכול לנצל את זה לרעה. החינוך הוא לעשיית טוב ולראות את האדם השני כטוב, וזה נפלא מצד אחד, אבל מצד שני צריך פעולות מניעה. ילד שמחונך לעשות חסד והלך לסחוב סלים לאיזו איש או אישה עד הבית, מבחינתו הוא הלך לעשות מעשה טוב וכל פוגע יכול לעוות את זה. הילד לא מבין מה עשו לו, גם בעולם החילוני הוא עלול לא להבין, אבל אצל החרדי, שלא חשוף למדיה ולתכנים עם אופי מיני, יהיה הרבה יותר צורך בתיווך. היה אפשר לצפות שילדה חרדית בת 12 כבר תדע כשקורה לה משהו, אבל יש פה פער".
לודמיר מספרת על צעיר, בחור ישיבה חרדי בן 24, שהגיע אל המרכז אחרי שהתחיל לחשוב על דברים שקרו לו כשהיה נער. "הוא נכנס לדכאון, והבין שלמרות הרצון הגדול שלו להינשא הוא פיתח חרדה מקשר זוגי, הוא מבולבל בקשר לזהותו האמונית ולזהותו המינית ולא מאמין בבני אדם. הוא התקשר למזכירה בבושה, רק לחש, ובפגישה הראשונה סיפר על המשגיח, אותו ראה כאדם צדיק, שחיבב אותו. המשגיח החל לדרוש בשלומו, קבע איתו שיחות ואף לימוד של מוסר, ולאחר מספר חודשים החל לגעת בו. הנער התבלבל, הוא לא הבין איך המשגיח הרוחני שמדבר שיחות ביהדות עושה איתו דברים כאלו".
גם לאחר שנעשית פניה של נפגע או נפגעת למרכז, יש צורך שהטיפול עצמו יהיה מותאם תרבותית. "בעבר לא היו אנשי מקצוע שיודעים לטפל באופן רגיש תרבות בחברה החרדית, שמבינים מאין מגיעים המטופלים. ילדים שגדלים בחברה החרדית והדתית לא מדברים באותה השפה בה מדברים ילדים חילוניים; למשל, הם לא יגידו שמות מפורשים של איברים, הם ידברו על 'המקום הצנוע' או 'החלק בגוף שלא נוגעים בו'".
את לא חושבת שחינוך מיני בגילאים צעירים היה עושה שינוי יותר משמעותי?
"זה לגמרי על השולחן. יש בתי ספר שכבר התחילו לעשות שיעורי חינוך מיני מכיתה א', החל מאיך לשמור על הגוף שלנו. יש המון עבודה עם הורים, אפילו על איך לשאול את הילד שלך מה קרה לו. אני מקבלת עשרות טלפונים של הורים שמספרים 'הילד שלי חזר בוכה מהרחוב ואני חושב שפגעו בו, מה אני עושה?'. אנחנו מלמדים לשאול באופן הכי צנוע ולהראות לילד שזה לא אשמתו. המניעה תגיע על ידי מטופלים ומטופלות, הורים לילדים, שישמרו שהדור הבא לא יפגע".
לפני ארבע שנים פתחו ב"בנפשנו" מדור לטיפול בגברים, וגם הוא מונה היום עשרות מטופלים. "אני חושבת שגברים בכלל יותר חדשים בעולם הטיפול בטראומה מינית, ועל אחת כמה וכמה גברים חרדים. גייסנו מטפלים, אבל לא ידענו אם יגיעו מטופלים. היום יש לנו רשימות המתנה, והם מרגשים אותי ברמה אחרת", אומרת לודמיר, "מגיעים אלינו גברים חסידים, ליטאים, אשכנזים, ספרדים, וגם גברים שחזרו בשאלה. זו גבורה גדולה מצדם, ופעמים רבות הם מגיעים גם עם בנות הזוג".
השבוע נפתח בבני ברק מרכז נוסף שעתיד להשלים את הטיפול הפרטני, ויתן מענה קבוצתי לנפגעות – מטיפול באומנות, דרך טיפול ותנועה ועד לטיפול במוזיקה. לראשונה יגיעו נשים חרדיות, שהגיעו עד היום לטיפול בחשאי, לטיפול קבוצתי באור יום ובפנים גלויות. "לפני עשור לא הייתי מאמינה שנהיה במקום שאנחנו בו היו, ואם זה קרה, האחריות לקחת את זה הלאה היא עלינו. הייתי רוצה שנפגעים לא יתביישו לספר, שיוכלו להחזיק את המקום הזה ולהגיד: 'קרה לי משהו', ושאלו שפגעו ישאו את הקלון. אנחנו בהתחלה, אבל זה יצבור תאוצה וצריך להמשיך עם זה".