אף אחד לא הכין אותי לחיים בלי אמא. הייתי ילדה שפתאום מבשרים לה שאמא שלה לא תחזור יותר, בלי אחים, בלי אחיות, ילדה קטנה עומדת לבד בתוך עולם גדול ומבהיל. המשפחה שלי תמיד דאגה לעטוף אותי בחום ואהבה ולא החסירה ממני כלום גם כשהיה קשה, אבל לאמא אין תחליף.
>> עוד סיפור מהחיים: אני בת 46, בתי בת 23, שתינו ילדנו יחד
עם השנים גדלתי ולמדתי לחיות בלי אמא. תמיד הקפתי את עצמי בחברות וחברים, הייתי יוצאת למסיבות, נהניתי מכל מה שהעולם הציע לי. אבל ההנאות לא מילאו לי את החסר.
הרצון שלי למשפחה גדולה היה שם מאז ומתמיד. תמיד רציתי אחים קטנים ולצערי זה לא קרה. כשאמא שלי נפטרה ההחלטה התחדדה לי יותר: החלטתי שאני לא אחכה, ואתחתן כמה שיותר מוקדם כדי להקים את הבית שחלמתי עליו בלילות.
את אדיר בעלי הכרתי לראשונה כשהייתי בת 14 והוא היה בן 19. ההורים שלו חזרו בתשובה כשהוא היה בן שבע, אבל הוא עצמו יצא בשאלה כשהתגייס לצבא. הייתה בינינו היכרות קצרה שלא הובילה לשום מקום, אבל לאחר שנתיים הוא חזר לחיי. אני הייתי בדיוק אחרי פרידה מבן זוג, והחלטנו להפגש בערב יום כיפור. חיפשתי אותו, אבל הוא לא הגיע.
גדלתי בבית חילוני אמנם, אבל מאז שאמא שלי נפטרה הדת קרצה לי ופחדתי להיכנס לשם לבד. בימי כיפור נהגתי לקרוא כל שנה ספר תהילים שלם, אבל באותה השנה החלטתי שאני רוצה לנסות להתחזק קצת יותר, ובמהלך קריאת התהילים ביקשתי מה' שישלח לי פרטנר ראוי להתחזקות.
האחד אליו התפללתי
יום אחרי צאת הצום קיבלתי הודעה מאדיר, שביקש שניפגש כדי שיוכל להסביר לי למה לא הגיע לפגישה שקבענו. הוא הגיע לאסוף אותי על מדים. הוא סיפר לי שהוא חזר מאומן, קיבל על עצמו "שחור לבן" והרגיש לא בנוח שאני אראה אותו ככה בפעם הראשונה ולא אבין, כי הכרתי אותו כחילוני. הוא היה בטוח שאחרי שאשמע את זה אומר לו שזה לא יסתדר בנינו, אבל אני חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שאני גאה בו, ושבדיוק אתמול התפללתי לפרטנר שאיתו אוכל לחזור בתשובה.
כשחזרתי הביתה וסיפרתי לחברות שלי על הדייט שלנו, הן הזהירו אותי שאדיר "סטוציונר" וביקשו ממני להתרחק ממנו כדי שלא אפגע. בערב, כשאדיר שלח לי הודעות, עניתי לו רק כדי לסיים את זה יפה – אבל מפה לשם מצאנו את עצמנו משוחחים בטלפון במהלך שש שעות שבהן התאהבנו. בלי הכנה מוקדמת, עם הרבה אזהרות מהסביבה, פשוט התאהבנו.
"חשבו שאני בהריון, חילקו לי מספרי טלפון של רופאים מומחים כדי לעשות הפלה והתנדבו לבוא איתי. הבטיחו לי שאני אצטער על זה, שבעוד שנתיים אני אמצא את עצמי גרושה עם ילד"
אחרי שבועיים ביחד אדיר הזמין אותי לפגוש את המשפחה שלו. נכנסתי לבית ולא רציתי לצאת ממנו. הרגשתי את הקדושה וההרמוניה ששהתה שם, בלי טלויזיות, בלי טלפונים, רק בני הבית אחד עם השני. הפכתי לבת בית. יום אחד הציעו לאחותו הקטנה של אדיר שידוך, ותוך כדי ההתרגשות העצומה אמא שלו הודתה שהיא כל כך רצתה שאדיר יהיה זה שמתחתן ראשון. היא הסתכלה עליי ושאלה אותי אם אני רוצה להתחתן ואם אני אוהבת אותו, ועניתי שכן.
אחרי פחות מחודש ביחד הרגשתי שאני מוכנה להקים משפחה. המוות של אמא שלי הכין אותי לחיים האמיתיים, הרגשתי שאני בת שלושים בגוף של ילדה בת 16. הרגשתי שאת כל מה שחיפשתי בגבר מצאתי באדיר, ידעתי שתמיד אהיה מוגנת ושמחה לידו. הרגשתי את החלום שלי מתגשם לי מול העיניים.
כשאבא שלי שמע שאני רוצה להתחתן, הוא אמר: "תעשי מה שטוב לך, אבל קודם קבלי אישור מהדודות שלך". היחסים עם אבא שלי היו טובים מאוד, אבל הוא היה עובד שעות על גבי שעות כדי לפרנס אותנו ולכן האחיות של אמא שלי היו מעורבות מאוד בגידול שלי. לקח זמן עד שהמשפחה המורחבת תמכה. לא הייתה מאושרת ממני, אבל מהרגע שהידיעה על החתונה יצאה לאוויר העולם, כולם ניסו להוריד אותי מהרעיון. כולם חשבו שאני בהריון, חילקו לי מספרי טלפון של רופאים מומחים כדי לעשות הפלה והתנדבו לבוא איתי. הבטיחו לי שאני אצטער על זה, ושבעוד שנתיים אני אמצא את עצמי גרושה עם ילד. בכלל הייתי בתולה לפני החתונה.
האנשים שציקצקו רק גרמו לי לדבוק בהחלטה שלי. החלטתי לשים את כל רעשי הרקע בצד ולהתרכז במה שאני רוצה: להקים את המשפחה שחלמתי עליה.
חודש וחצי אחרי שהחלטנו להתחתן התקיימה החתונה. זו הייתה חתונה כשרה למהדרין בהפרדה מלאה, כדי לכבד את המשפחה של בעלי. לא התחתנתי בגלל הדת, את תהליך החזרה בתשובה שלנו התחלנו רק אחרי החתונה. לבית הספר בקושי הייתי הולכת גם לפני שהכרתי את אדיר, ואחרי שהתחתנו הפסקתי ללכת בכלל.
לא הכנסנו לבית שלנו טלויזיות או טלפונים לא כשרים וניהלנו בית על עדני התורה. לתוך העולם הזה נולדו נחמן ונתן, אבל כשנחמן היה בן שלוש החלטנו לשנות מסלול. היינו מאושרים כשהיינו בדת, ואנחנו מאושרים גם היום. אנחנו מאוד מאמינים בה' יתברך, עדיין שומרים ועושים מה שאנחנו יכולים. לפניי חודשיים הרחבנו את המשפחה שלנו, ובשיא סגר הקורונה הצטרף אלינו אליה.
היום אנחנו חיים בלוד בה שנינו גדלנו. אני כרגע בחופשת לידה ואדיר נהג משאית על מנוף. אנשים שאני לא מכירה מגלגלים עיניים כשהם שומעים שהתחתנתי בגיל 16, אבל אחרי כמעט שבע שנות נישואין ושלושה ילדים מושלמים, נמאס לי להתנצל. כולם בטוחים שהתחתנתי כי הייתי בהריון או בגלל שכפו עליי. אף אחד לא מקבל את זה שהתחתנתי מתוך בחירה, רצון ואהבה.
לכל אחד יש את זכות הבחירה שלו לחיות איך שהוא רוצה. היום אני מסתכלת אחורה על כל אלה שהבטיחו לי שאני אמצא את עצמי גרושה עם ילד, ואומרת להם תודה שלימדו אותי שאם אין משהו יפה או חכם להגיד, גם לשתוק זאת אופציה. אני לא מצטערת על כלום ואני הכי גאה במשפחה שהקמתי. בעשר אצבעות, בלי תמיכה של כל הסביבה. המשפחה שלי זאת המתנה שלי. אני הולכת בראש מורם ובגאווה אין סופית.
